כאילו משהו חסר. כאילו יש לי כל מה שרציתי אבל משהו חסר. אני מקפידה לחפש בין השורות, מרגישה את עורי מתחת לחגורת הבטיחות. איפה המתג שמכבה את הכל, איפה אצלי הכפתור של הריסט. אני מרגישה שאני נמחקת לאחור בלי לשים לב, מגיחה בגיל חמש, מניחה את האצבעות על הלחיים וחם כמו ברחם. כל מה שבוגר מלוכלך בעיני, כל מה שמלוכלך בעיני מפחיד אותי. מפחידה אותי המציאות, חוסר-הגיבוש, או נכון יהיה לומר, ההתפרקות של החומר ממנו אני עשויה. אני מגלמת כל יום מישהי אחרת, מדפדפת בין כל הבנות שהייתי יכולה להיות, שרה רדיוהד תוך הבנה נרגעת, זה הכל בביקורת העצמית שלי. אני צריכה לקום כל בוקר ולמדוט, להגיד לעצמי "זה מה יש", ואחר כך, "מה שיש הוא טוב", אם לא מספיק טוב, אם לא הכי טוב. אין לי סימני קריאה בחיים יותר, גם לא בפנימיות שלי. אני משתמשת בעין השלישית כי יש הרגשה שהשתיים האחרות לא עובדות. מה אני, עיוורת? אני איבדתי את הידיים והרגליים ונשאבתי למחול השדים של 21 שנה? יכול להיות, באמת, שהשדים שלי יותר מגובשים ממני עצמי? אני מתלבטת אם לחשוב על זה או לא, כי בטוח וברור לי שרק המחשבה היא מאבק. וזה מאבק כי מסיבה שעוד לא גיליתי, קשה לי להתמודד עם עצמי. אני מלאה כתמים של התקדמות לכיוון ההפוך, או יש שיגידו- נסוגה לאחור. עם הפנים קדימה, זה בטוח, הרי כל מה שאני מנסה לעשות כל היום הוא לאתר את המסלול שלי ולשוב אליו. פעם הייתי שומרת את כל המחברות מתחת למיטה, ערימה גבוהה שהלוואי והייתי יכולה לטפס עליה כמו אל נקודת תצפית שהייתה פורשת בפניי את התמונה במלואה, נותנת לי מושג, נקודת ציון. לא משנה לאן אני מסתכלת, המבט שלי נמרח ברסיסים מפוזרים, נספג ונלקח ממני במקום שמה שעיניי רואות ייספג בי. איך אני התקלקלתי, או עדיף לחשוב, איזו נקודת התחלה טובה זו, איזה נעים זה ל צ מ ו ח מתוך בלבול, לקבל אותו, לקפל אותו לכיס. ואז בעצם, לא חסר כלום. הטבע מספק לי את כל התשובות באותה קלות בה הוא מעורר שאלות. זו הנקודה העדינה בה המילים מתאפסות, קטנות חשיבות מול כל היופי שיש לי הזכות להכיר, ואני מונעת מעצמי, איזה חוסר התחשבות.