אין לי כוח .

החוט הדק הזה מחזיק בינתיים, ולמטה צועקים לי שנגמר.

והמילים שוב מחליקות מהידיים.

אני לא מפסיקה לחשוב איך זה ירגיש לעלות על בניין גבוה לפרוש כנפיים ולקפוץ.

לחפש באינטרנט את הכדורים שמסיימים את הכאב הכי מהר.

אני לא רגילה ליחס כזה.

אני רגילה שרודפים אחריי, רגילה להיות מחוזרת.

ופתאום? הוא לא רודף ולא מחזר ולא שם עליי בכלל :/

אני יכולה להאשים את עצמי, התמסרתי לו מהר מדי.

אבל אם אני אגיד לש' וש' השנייה הם רק יגידו "אמרתי לך! "

אני צריכה תמיכה, מישהו להישען עליו.

אני באמת לא יכולה יותר