הרבה דברים השתנו אצלי בזמן שלא כתבתי פה,

אני חושבת שהתבגרתי, ונהייתי הרבה יותר פסימית

הנה כמה מהדברים החשובים שגרמו לשינוי שלי (בין אם לטובה, ובין אם לרעה.. ) :

שני בחורים שאני מכירה אישית נהרגו, אחד בתאונת דרכים, והשני בתאונת צלילה.

בהתחלה ששמעתי על כך לא חשבתי שיהיה לזה כזה אימפקט עליי, אבל אני לא מפסיקה לחשוב על שניהם.

שניהם היו בחורים משכמם ומעלה, אמנם קצת שטותניקים, אבל כולנו כאלה... אני לא מבינה איך הקב"ה יכל לקח אותם,

אבל אומרים שהוא לוקח את הטובים ביותר בגיל צעיר. אני מקווה שהם הגיעו לעולם שכולו טוב.

בכל אופן כל העניין הזה גורם לי לתהות למה לנסות להשיג דברים, אם ממילא מחר אני יכולה להתפגר מהעולם הזה?

ועוד עכשיו יום לפני יום השואה, שגם כך הוא קשה מאז שהיינו בפולין, עכשיו יותר קשה כי אני נזכרת במסע לפולין וההוא שצלל אצלי במחשבות, יש לי כ"כ הרבה זכרונות ממנו במסע הזה, הוא היווה חלק חשוב בו, הוא דאג שיהיו גם צחוקים, בזכותו היו לנו מים חמים למנה חמה ונמס בכוס, הייתי אצלו ואצל ששון בחדר, כשששון היקר החליט לדבר שטויות, כ"כ הרבה זכרונות, איך אפשר לשכוח ?!

מהבחור השני גם יש זכרונות, של טיול ישן נושן מכיתה ו', סמינר כלשהו, משהו עם יהדות, הפעם הראשונה שישנו עם השכבה.

הייתי בחדר עם הג'ינג'ית, כל הבנים קפצו עליה ומיששו אותה, ורק הוא לא היה בעניין, הוא היה איתי במיטה, התחבקנו, הרגשתי בחורה ולא ילדה. רגע שנחרט במוחי.

עוד חלק קשה שהתווסף לעניין, שקלטתי שאשכרה אכפת לי מהאקס. הדבר הראשון שחשבתי עליו שכשבישרו לי על כך שהצוללן נפטר - צריך לספר לאקס, הוא היה חבר שלו. אז הבנתי שאני כבר לא שונאת אותו, אני מסוגלת להיות ידידה שלו.

קשה לי עם העובדה שסלחתי לו, הרי מה שהוא עשה זה דבר נורא, אבל כנראה שיותר טוב לי ככה, בלי המועקה הזו .

מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ
גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי