יומן מסע

מוזר היה לפגוש את ארטיק אחרי כל כך הרבה שנים. למדנו יחד מזמן מזמן... תואר ראשון וקצת שני. ואחר כך הוא נעלם. הלך לעשות את הדוקטורט שלו במקום אחר. שמעתי עליו פה ושם במהלך השנים, אבל לא ממש התעניינתי. לא היינו חברים או משהו. היינו חבורה כזאת, והוא היה בשוליה. נחמד. עדין. לא ממש מתבלט. לא נוצץ. ארטיק כזה.

המזגן ברכב מקולקל. כבר שבועיים (שלושה, אולי?). לא מצאתי זמן להביא אותו למוסך (להביא אוטו, צריך לומר במקרה כזה). היום הגעתי לשם סופסוף. מספר רכב? שואלת הפקידה. וואלה, לא זוכרת. אני יוצאת החוצה לברר. חוזרת ומוסרת. סוג הרכב? מתבלבלת... מיצובישי או הונדה? יוצאת לברר. ההיא משועשעת. מספר טלפון? את זה אני יודעת. היא חושבת שאני מטומטמת או סתם מוזרה. הפנדה לא מתפלא בכלל. הוא מכיר אותי כבר.

לפני כמה שנים התקלקל לי הפלאפון. הלכתי לסלקום. חכיתי חכיתי חיכיתי בתור. הרבה זמן. אני לא מתעצבנת במצבים כאלו בדרך כלל. לוקחת איתי עבודה או משהו. סוף סוף הגיע תורי. מקולקל, אני אומרת ומגישה את הפלא לפקיד. אבל כאן זה סלקום, אומר ההוא, ואת באורנג'... לא התפלאתי בכלל. אני כבר מכירה את עצמי. לקחתי אותי והלכתי לחכות בתור של אורנג'. באמת עברתי מסלקום. בגלל השירות. מלא תורים.

מוזר, אני אומרת, מפני שראיתי בעיניים שלו שהוא רואה אותי כמו שהייתי אז. הבטחה. והרגשתי צורך מוסרי בהול להבהיר לו במהירות האפשרית שהכזבתי. ככה וככה וככה. וראיתי בעיניים שלו איך הוא מבין את הסיפור די מהר. אני ויתרתי מזמן, ארטיק אומר. הבנתי כבר לפני שנים שזה לא ילך. תחרות מטורפת מידי. אני לא הבנתי את זה, אני אומרת. רק לפני שנתיים שלוש (בשבילי זה היה ממש קרוב, אני חושבת לעצמי אבל לא אומרת לו). אז... קשה לך עם זה? הוא שואל. תראה, אני עונה. בוא נגיד ככה. אני על סוג של פרשת דרכים.

הBFF מתקשרת. צריכה עזרה דחוף. היא מלמדת משהו מסובך מחר, ולא זוכרת כלום. אני מסבירה לה. משחזרת את מהלך הטיעון, על הוכחותיו ופרטיו בדיוק נמרץ. כולל ביקורות. היא מודה לי ומתפעלת: איזה זיכרון יש לך! אני כבר לא אלמד את זה לעולם, אני אומרת לה. אז מה אני אעשה עם כל הידע הזה? שמחה שיש לו איזה שימוש. אסור לנו להיות טלאולוגיים, היא נוזפת בי בשפה מקצועית. אני באמת לא. אני עונה. כל מה שלמדתי ולימדתי הוא חלק ממני והוא מה שאני היום ואני לא מצטערת על אף רגע (רק על זה שזה נגמר, אבל את זה אני רק חושבת).

הפנדה אומר: מחשבת מסלול מחדש.

המחשב גמכן התקלקל לא מזמן. הדפדפן לא עלה. כל מיני תוכנות קרטעו. חשבתי וירוס. האיש מחשבים אמר שכל מיני פיכסות התלבשו על המחשב ולא נותנות לו לעבוד. ניקה ניקה ניקה והכל חזר לקדמותו.

הרכב במוסך, ואני חוזרת הביתה באוטובוס. יום ארוך. הולכת ברגל הביתה. בדרך קונה כובע חדש. גנבו לי את הקודם. זאת אומרת, אני שכחתי אותו והייתי בטוחה שגם אמצא אותו. אבל לא. בבית אני רואה שקבלתי מייל מהכנס, המאמר לא התקבל. אני לא מופתעת. מצדיקה אותם. you're not all that (אני מדברת לעצמי באנגלית לפעמים). אומרת לעצמי, אני לא נרדמת עכשיו... ונרדמת.

הפנדה מצחיק אותי. יש לו דורבן בכף הרגל והוא קנה לכבודו סנדלים אורטופדיים מגושמים בסגנון מהגר-עבודה-מרומניה. נועל אותם בשבתות, לא לעבודה. אני צוחקת עליו שהוא חייב לנעול אותם עם גרביים לבנים, מקופלים עד הקרסול. הוא מסתכל עלי בחומרה ומפטיר: בדרך לכאן כבר שני אנשים עצרו ושאלו אותי איפה קניתי...

אתה חביק ולטיף ונשיק, אני אומרת לו. לטיף הוא שמי הערבי, הוא עונה.

גרושתו מתקשרת. הם ביחסים מצויינים מאז הגירושין לפני שתיים עשרה שנים. הוא מסתכל עלי ואומר בטון רציני: אני חושב שהיא עלתה עלינו...

אני חולמת שאני אוטו. אני מאשפזת אותי ומחליפים לי את החלקים המקולקלים. עכשיו הכל תקין. אפשר להמשיך לנסוע. אני חולמת שאני מחשב. בא איש ומוריד ממני את כל מה שהתיישב עלי ולא נותן לי לתפקד, ועכשיו הכל בסדר. אפשר להמשיך לחשוב בלי להיתקע.

הפנדה לפעמים חוטף איזה יאושון "מהמצב". יש לו איזה חלום לעוף מפה. עכשיו, אני אומרת לו, עכשיו זה הזמן לקחת אותי לאן שאתה רוצה. אני באה.

אני צריכה להמשיך לחייך בחוץ. לכולם יש בעיות ולא מעוניינים שידחפו להם בפרצוץ בעיות של אחרים. הכל טוב. מה זה טוב... מעולה. איך אמרה ההיא: לא דרמה גדולה. באמת לא דרמה גדולה, אמרתי לה. ברור, צרות של אחרים הם אף פעם לא דרמה גדולה. ככה אנחנו בנויים.

אני חלולה. מלשון- חליל.