אני כבר לא מצליחה לספור את מספר הפעמים שהזכרתי בבלוג שאני בעומס מטורף.
כ"כ הרבה דברים. שפשוט אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
כבר אין לי חשק כמעט לבית ספר. בא לי לגמור איתו [כמובן בלי לדלג על הקטע של מסיבת סוף השנה שתיהיה לנו ועל ההצגה המדהימה שאנחנו הולכים להעמיד.].
פשוט בא לי לגמור ושיגיע כבר החופש הגדול. הנינוח הזה. שיהיה לי פשוט זמן להיות עם עצמי, לעשות את הדברים שאני אוהבת, להנות, בלי מחשבות מטרידות בראש לגבי כל הדברים שסובבים אותי. רק להרגע. לא לחשוב על כלום.
הייתי ממש רוצה שיהיו לי תוכניות מוכנות לכל יום במהלך החופש. אני שונאת להיות ספונטנית.
מצד אחד, בא לי להרגע בחופש הזה... אבל מצד שני יש לי כל כך הרבה תכוניות לגביו, שאני לא יכולה בשום מצב לוותר על אף אחת מהן.
אני מקווה שזה לא סותר.
החופש ארוך, אבל אסור לשכוח שגם 3 שבועות ממנו אני אבלה בארצות הברית.
החלטתי שאסור, פשוט אסור שבחופש הזה יהיה רגע אחד שאני ארגיש חסרת מעש ומשועממת.
אני רוצה לנצל כל רגע ממנו, יש לי המון תוכניות, רק צריך להגשים אותם, זה החלק הקשה, לא? ^^
מה שבטוח שאין שום סיכוי שאני מוותרת עליו זה הופעה.
אני פשוט חייבת ללכת להופעה של ירמיק פלן. אני חולמת על זה כל כך הרבה זמן, אבל תמיד זה לא אפשרי,
גם בגלל הסיבה שאני גרה בחור שלא קרוב כמעט לשום עיר מרכזית עם מקומות של הופעות, וגם בגלל העובדה שאני בסך הכל בת 14 ורוב המקומות שבהם יש הופעות הם פאבים, שאם אני לא טועה יש הגבלת גיל.
פשוט נהדר! [בציניות, למי שלא מבין...].
אני עייפה. מוטרדת. בלי טיפת זמן פנוי. עצבנית [כאילו שרוב הזמן אני לא כזאת...].
ופשוט בא לי לגמור עם כל העומס המטורף הזה שנחת עליי.
יהיה טוב.
מחר נגמר הפרו.
יכול להיות שאני אקנה אחד חדש בימים הקרובים, רק יכול להיות.. אני לא יודעת אם אני באמת צריכה את זה.
נראה.
אוהבת [למרות כל הלחץ],
לולה.
ד"א: תודה לכולם על הברכות המדהימות מהפוסט הקודם.
לא הספקתי להגיב לתגובות, ואני ממש מצטערת.. אבל קראתי את כולן ואני מודה לכל מי שכתב לי משהו (:
אתם בטח מנחשים למה למה הספקתי...עומס עומס עומס!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
