אני מניחה שכולנו חושבים ומרגישים שהעולם הזה סובב סבינו, כל מה שמתרחש, קשור אלינו ובנו.
כל בנאדם שנעבור לידו, בטח מסתכל עלינו וחושב עלינו דברים. זה בעיקר בכתיבה.
כשאנחנו כותבים, אפילו בבלוג פרטי, עם כמה שזה אמור להיות המקום הכי חושפני, בעצם, זה לא..
אתם מבינים ? כל אחד ואחד מאיתנו, אוהב לעשות רושם על אחרים. אנחנו בוררים כל מילה ומילה לפני שאנחנו כותבים ומשתפים.
אנחנו מאוד רוצים לפרוק, אבל לא נפרוק הכל ולא נוציא הכל לגמרי בפני אף אחד, האמת היא שאנחנו יודעים מה לבחור להראות במילים, באותיות.
אנחנו מודעים למחשבות שלנו, אנחנו פשוט לא רוצים להיות מודעים אליהם בקול רם. אנחנו לא רוצים להאמין למה שמתחולל לנו בפנים, אז אנחנו מייפים את זה קצת, מוסיפים, מורידים, עורכים את המחשבות שלנו.אנחנו גורמים לעצמנו להתעלם ממה שהנפש שלנו באמת רואה. מה שמשפיע באמת על ההתנהלות שלנו בכל דבר, אלה אנשים. אנשים שיכולים להגיב, שיכולים לדבר, לבקר, לאהוב אותנו, לשנוא. אנחנו רוצים להיות נאהבים, אנחנו רוצים להשאיר חותם בראשם של אנשים אחרים בכל פעולה שלנו. גם כאן..בבלוג הפרטי של כל אחד מאיתנו.
אנחנו רוצים שיזכרו אותנו, בסרט שאנחנו יצרנו. שיזכרו אותנו כדמות הראשית. העניין הוא שאנחנו שוכחים שכל אחד בעצם הוא דמות ראשית בפני עצמה, בעולם שאותה דמות יצרה במילים שלה ונולדה לתוכה.
אנחנו נחבר את האותיות למשפטים לפעמים בתבונה ולפעמים גם בלי לחשוב, אבל הכל אנחנו עושים במודעות,
גם אם אנחנו בוחרים להאמין שלא,
זו מודעות עיוורת.
הסיבה היחידה שאנחנו בוחרים לחשוב שלא זה רק כי זה יותר פשוט לחיות ככה. לתת לעצמך להיות מודע זה לחיות בטירוף יומיומי.
לחשוב על כל דבר קטן, לנתח כל דבר, לנסות להבין את המשמעות, להיות מודע למילים, למעשים, לכל דבר.
מציאת הגבול היא מאוד בעייתית אבל היא אפשרית אם נבחר.
המודעות היא מילת המפתח בחיים האלה לבחירות נבונות. יש סביבנו עוד אנשים שרואים את עצמם דמות מרכזית בסרט שהם יצרו.
מה שיפה בעולם הזה זה שכל יום אפשר לבחור לחיות בסרט אחר. סרט קומי, דרמטי, טרגי..הכל בראש. הכל הוא מה שנבחר לחיות, מה שנרצה לחיות אם רק נבחר וניתן לעצמנו להיות מודעים לעצמנו ולאנשים אחרים.
אבל לפעמים..אנחנו צריכים לזכור לעצור את הסרט לכמה דקות, לשים את הפופקורן בצד, ללגום מים נעימים, לקום מהספה ולחיות את החיים כמו שהם.
בלי סרטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עץ שתול