במקום שיש אמת, שם הלב שקט

בחדר הזה היה יותר מדי, יותר מדי ..שקט.

ההליכות נשמעו חדות יותר ויותר, עם הזמן מתרגלים לצעדי כפות הרגליים על רצפת העץ.

ברגעים כאלה הולכים לאט ומרגישים כל הד, הצללים נהפכו לעבים וכהים יותר,

החלל היה ריק ומחניק, כאילו עוטף וכולא בתוכו את נוכחותי.

הכל התעצם פתאום, נהיה גדול יותר וחשוך יותר, הרגשתי את פעימות הלב מתאמצות לא להשמע,

והרגשתי באיזשהו מקום שאני לבד, חלק קטן ממני, היה תלוי בנשימה כדי להמשיך לתפקד, 

השאר נע מכוחות לא מובנים.

הסתכלתי על החדר והפסנתר עמד שם, כאילו מחכה שיוציאו מתוכו את הרעש ששורר בו, כמו שאני מחכה.

זרקתי את ידיי והקפצתי אותן מתו לתו, עצמתי עיניים ושכחתי, שכחתי כל מה שרציתי לשכוח.

לרגע זה לא היה חדר חשוך וקר, לרגע לא הייתי לבד והיו עוד אנשים שמחאו לי כפיים, לרגע הייתי חופשיה בעולם אוהב וירוק,

לרגע לא היה אותו בעולם הורוד והיפה שלי בשביל לדפוק לי את הראש על הרצפה.

בחדר הזה היה יותר מדי שקט, כשחשבתי שאני קרובה לדלת הוא דאג להזכיר לי כמה שאני רחוקה מהחופש שלי.

תמיד הרגשתי שהוא לקח ממני הכל, אבל רק את המחשבות הוא תמיד היה משאיר לי, לעצמי.

מחשבות שהייתי נשארת ערה איתן מהפחד שהשתגעתי.

הוא תמיד היה לוקח ממני הכל, אפילו הגוף שלי כבר איבד את הזהות,

אז הייתי מנגנת, עד שהייתי שוכחת הכל.