אני רואה כל כך הרבה פרצופים בכל יום, מוכרים וכאלה גם שכנראה לא ייחסתי להם חשיבות,לצערי אולי ?
פרצופים שחיים את המציאות שלהם יומיום במחשבות להתמודד ולשרוד מסביב למפלצות האדם.
ממתי נהינו מפלצות אדם ? אוי, תמימה שכמותי. מתי לא היינו ?
וכמה שאני מנסה להבין, אני נוכחת לדעת שזה רחוק מההבנה של כולנו.
חיים צפופים, בוהים ומסתכלים, יודעים להיות סקרנים כשצריך, לדעת לבקש אבל לא להיות שם בשביל מישהו.
לחיות בעולם שלך זה להרגיש הכי בטוח והכי מוגן, ואני שואלת את עצמי אם זו מוסכמה חברתית שכולם הולכים איתה כעדר או שזה בטבע שלנו, להיות אנוכיים ועוורים לסביבה.
תתקוממו,תתנגדו, תאמרו שאתם לא מסכימים איתי, ושאתם עוזרים לאנשים. אז מה ?
אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יצא לעזור לפחות פעם אחת, אבל הבעיה היא לא במעשה אחד, או שניים.
זו התפיסה שלנו. תפיסה שורשית שמשום מה מונעת מעיקרון שכל דבר מגיע לנו.
אנחנו בכלל לא מכירים אחד את השנייה. אנחנו מוקפים אנשים ובטוחים שהכי קרובים אלינו יודעים עלינו הכל
באמת ? הם באמת יודעים הכל ?
אני רואה כל כך הרבה פרצופים שקועים ואני לא מבינה איך בני אדם יכולים לחיות בצורה כל כך עיוורת ?
איך אנחנו שוקעים בזה ? איך אנשים מתרגלים כל כך בקלות לנצל את מרותם בלי שהם שמים לב שהם גורמים לאחרים סבל, איך אנשים אחרים מסביבב לא רואים שמשהו לא בסדר ? איך אנשים לא קמים ? לא מדברים ? לא מבינים ?
פרצופים כל כך מוכרים, התנהגות כל כך מוכרת, ושנים שאתה חושב שאתה מכיר, אבל בעצם אתה לא .
אף אחד מאיתנו לא באמת מכיר, וזה בסדר..כי אנשים מתפתחים ומסתירים דברים כי זו הדרך.
אז אם אנחנו לא מכירים אנשים אחרים איך אנחנו מכירים את עצמינו ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עץ שתול