אז... אני כותבת ספרים. (אני עדיין לא מגדירה את עצמי כסופרת. אעשה את זה רק אחרי שאפרסם שני ספרים לפחות.) זה המקצוע שלי. זאת העבודה שלי. ולמרות שהציעו לי לכתוב בבתי קפה או לשכור משרד, אני עובדת מהבית כדי לחסוך.
כן, העבודה שלי לא מכניסה הרבה, ויש אנשים שחושבים שזה בכלל לא מקצוע, שאני מבזבזת את הזמן שלי, שאני עצלנית ופרזיטית. כמובן שאני לא מסכימה איתם, אבל זה לא מונע ממני לתהות שמא הם צודקים...
אני אוהבת את העבודה שלי.
אני אוהבת את העובדה שאני יכולה גם לעבוד וגם לדאוג לענייני הבית.
אני אוהבת את העובדה שבעתיד, כשיהיו לי ילדים, אשאר איתם בבית ואוכל לדאוג להם ולחינוך שלהם תוך כדי עבודה.
אני אוהבת לקרוא. ואני אוהבת להמציא סיפורים שהייתי רוצה לקרוא. אבל זאת בעצם הסיבה שסופרים הופכים לסופרים, לא?
זה לא שאני לא עושה כלום כל היום. אני כן. אני עובדת. אני כותבת פרקים, עורכת אותם, בונה דמויות, מכינה אאוטליינים, ולעתים אף לומדת דברים חדשים כשאני עושה מחקרים בשביל הספרים שלי.
כן, אי אפשר להמציא הכל, יש חוקים. למשל, אם כותבים על פציעה כלשהי, צריך לברר את חומרתה, כיצד היא נראית על הגוף, ואת ההשפעות שלה על הטווח הקצר והארוך. אם כותבים על דמות שעובדת במקצע מסויים, רצוי לברר קצת על המקצוע. אתם כותבים דמות שחולה במחלה מסויימת? תצטרכו לחקור על המחלה, בין אם מדובר במחלה פיזית או במחלה נפשית. ואם כותבים על יצורים מיתיים למיניהם, צריך לעשות מחקר. כמובן, אפשר להוסיף או להחסיר מידע לצורך הסיפור, אבל רצוי שיהיה לפחות מינימום מידע על מה שרוצים לכתוב.
גם זה חלק מהמקצוע. וזה לוקח זמן לחקור, לברר ולהתאים את המידע לצורכי הסיפור שאתם כותבים.
כל המחקר הזה מפתח את המוח. הוא גורם לכותבים להיות אינטילגנטים, גם אם הם לא אקדמאים, גם אין להם כמה תארים בכמה מקצועות.
הרבה אנשים מתלהבים כשהם שומעים שאני כותבת ספרים. הם מתלהבים, שואלים מה גרם לי לבחור דווקא במקצוע הזה (או אם הם מכירים אותי מילדות, הם מגחכים ומזכירים לי שתמיד אהבתי לכתוב), ומאחלים בהצלחה.
אבל יש כאלה שצוחקים, שאומרים שאני צריכה למצוא עבודה אמיתית.
ברור לי שהאנשים האלה לא קוראים ספרים, וכנראה זו הסיבה לחוסר הערכתם למקצוע. וזה בסדר גמור. אבל אני לא מסוגלת לסבול זלזול בעבודה של אדם אחר, ולא משנה מה היא. ובטח לא כשמזלזלים במקצוע שלי, בפנים שלי, ומצפים ממני להרכין את הראש, להנהן ולהסכים עם כל מה שנאמר בגנותי.
אבל זה מה שאני עושה. אני שותקת, מחייכת בנימוס, ממלמלת משהו על כך שכל עבודה מכבדת את בעליה, ומנסה שלא להיכנס לוויכוח, כי אני שונאת עימותים ומנסה להימנע מהם ככל שמתאפשר לי.
אבל לפעמים.... לפעמים אני לא מסוגלת יותר לסבול, וזה גורם לי לתהות.
האם אני עושה טעות?
האם בחרתי את המקצוע הלא נכון?
האם המקצוע שלי בכלל נחשב כמקצוע?
האם אני באמת עצלנית ופרזיטית?
האם אני צריכה ללכת לעשות תואר כדי לעבוד במשהו שבאמת מכניס כסף?
האם אני צריכה לוותר על הערכים שלי על מנת להתאים למה שהחברה מכתיבה?
המחשבות האלה גורמות לי לגחך.
הרי אף פעם לא עשיתי מה שכולם עושים, תמיד שחיתי נגד הזרם.
בכיתה ה' קיבלנו משימה - לכתוב המלצה לספר שקראנו. אבל יכולנו לבחור רק ספרים מתוך הרשימה שניתנה לנו. סירבתי להשתתף במשימה. במקום, כתבתי ספר. הספר הראשון שלי.
כמובן, הספר נכתב בכתב ידי, העלילה הייתה טיפשית, האיור צויר על ידי חברה והכריכה עשויה מבריסטול. אבל קיבלתי מאה על המשימה הזאת. ואם אבא שלי לא היה מתנגד (לא רצה להכניס ילדה בת עשר לכל הבלגן של התקשורת), הספר היה עובר עריכה מקצועית ומתפרסם, כפי שמנהלת בית הספר תכננה.
אז לא, אני ממש לא מתכוונת למצוא "עבודה אמתית", ולא מתכוונת לעשות מה שכולם עושים ו"לזרום". הרי רק דגים מתים נסחפים עם הזרם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: