למרות שרציתי לכתוב. רציתי לפרוק דברים שקרו, אבל לא הצלחתי. פשוט לא מתחשק לי יותר להיכנס לבלוג, לא בא לי לכתוב על דברים שלא קשורים לעבודה. אני מרגישה כאילו כרגע העבודה שלי היא הדבר היחיד שמשנה, בעיקר כי יש לי הרבה לעשות עם ספר הילדים שלי שיצא לאור: אני צריכה לקבוע פגישה עם האגודה לסוכרת נעורים, צריכה להתחיל לעשות שעת סיפור בבתי החולים, להתחיל לדבר עם רכזת הגנים בנושא שעות סיפור בגני ילדים ולהתחיל לתכנן את ההשקה, שככל הנראה, תתקיים בסתיו או בחורף.
ושלא לדבר על טרילוגיית בני החיים. בספר הראשון נותרו לי שישה פרקים לערוך, ואז לערוך את כל הספר שוב (במטרה לבדוק אם יש חורים בעלילה, ולסגור אותם), ואז לעבור על הספר עם העורכת, ואז... לשלוח להוצאה. ובמקביל אני כותבת את הספר השני בטרילוגיה.
אני כל כך עמוסה בעבודה ובדברים אישיים (שאותם כמובן לא אפרט), שאין לי זמן לעשות לאנשים כל מיני טובות, וזה מרגיז אותם. אני באמת לא יודעת להתנהל עם כאלה שדורשים עזרה במקום לבקש בנימוס.
אני יודעת להגיד לא, אבל עדיין... תמיד הם נותנים לי את המבט הזה, כאילו אני חייבת להם משהו.
ויודעים מה? לי זה באמת מרגיש כאילו אני חייבת להם משהו! וזה מחרפן אותי, כי אני מנסה להתקדם בחיים שלי. אני מנסה לעבוד ולסיים את הטיפולים שלי כדי שאוכל להתחיל לבנות לי משפחה, אבל אני לא יכולה כשכל פעם מתעצבנים עליי כי אין לי זמן לעשות טובות!
בסוף יצא שכן פרקתי.
טוב, נו, הייתי צריכה את זה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: