אז כן, מצאתי את הרשימה האבודה שלי והחלטתי לפרסם עוד כמה חלקים מהאוסף שלי. מצאתי זמן, אל תשאלו איך.
שנתחיל?
הלב:
זוכרים את מרקו? הילד שמחפש את אמא? אז גם אני.
אני לא חושבת שיש עוד מה לומר על התוכנית. אנשים טחנו את הנושא מכל הכיוונים: איזו אמא עוזבת את הילדים שלה ואפילו לא שולחת מכתב? איזה אבא נותן לילד שלו ללכת לבד לחפש את אמא בחו"ל? ואיזו מין עבודה זו, לעזאזל, שטיפת בקבוקים?!
אז כן, אני זוכרת הרבה מהתוכנית, אבל לא רוצה לזכור. שנאתי את הסדרה. שנאתי אותה כי אף פעם לא הצלחתי להגיע לפרק האחרון, ועד היום אני לא לגמרי בטוחה אם הוא מצא את אמא שלו או שזאת הייתה רק אישה שהזתה שהוא הבן שלה או... משהו כזה.
שלושת המוסקטרים:
לעולם לא אשכח את התוכנית הזאת, שהייתה משודרת מוקדם בבוקר, והרגישה כאילו משדרים בלופים רק את שלושת הפרקים הראשונים. רציני.
אני לא חושבת שיש לי מושג מה קרה שם מעבר למה שמסופר בפתיח. זה לא שאני לא זוכרת את העלילה, אני פשוט לא בטוחה אם היא לגמרי שודרה או שרק שידרו את השיר שלה ו... טוב, וזהו.
אבל אהבתי את התוכנית.
השלישייה:
אני חייבת לציין, למרות שהייתי מאוד רוצה שיחזירו את התוכנית, ביני לבינה שררו יחסי אהבה-שנאה. לפעמים אהבתי אותה ולפעמים שנאתי אותה והייתי בטוחה שאני היחידה שבכלל צופה בה. אבל כשדיברתי עם החברות שלי על הסדרה, מסתבר שהן צפו בה. מסתבר שהרבה זוכרים אותה! בעיקר אותו תלמיד שלמד איתנו בתיכון, שהתחיל לשיר את הפתיח באמצע מבחן. אמיתי.
מסביב לעולם עם ווילי פוג:
חוץ מהפתיח, אני לא זוכרת כלום מהתוכנית הזאת. כלום!
אולי רק את הנסיכה ההיא, שניסו לשרוף אותה כי בעלה מת או לפני החתונה או משהו... לא זוכרת כלום.
הספה הגדולה:
לא הצלחתי למצוא פתיח בעברית, וחבל, כי מאוד אהבתי את התוכנית. אמנם שנאתי בה הרבה דברים: השיר על השעון, העובדה שתמיד שידרו את אותם הפרקים, העובדה שהליצנית (לולי, נכון?) אף פעם לא יצאה אל העיר, הדודה המעצבנת שהייתה צצה לה מכל מיני מקומות, וכמובן הבובה הקריפית ונעימת הסיום שנתקעה לי במוח ימים אחרי שהתוכנית הסתיימה...
אוקי, אז לא באמת אהבתי את התוכנית. Sue me.
הביגבגים:
אני חייבת להודות שבתחילה שנאתי את התוכנית. היא שודרה כשהייתי בבית חולים אחרי הניתוח הגדול, והייתי צופה בה בחדר התאוששות שהסריח מחומרי חיטוי. אבל אחרי שהשתחררתי, התמכרתי!
כנסו ליוטיוב, חפשו שירים מהתוכנית, תתמכרו, ואז נדבר.
בייבלייד:
המ... מה אומרים על תוכנית שפעם אהבתם, והיום אתם לא יכולים מסוגלים לראות או אפילו לחשוב עליה? טוב, אני לא מסוגלת לסבול אותה!
אולי זאת רק אני, אבל מאז גיל שש עשרה, כשחיפשתי את הפתיח בהתקף נוסטלגיה, הייתה לי תחושה מגעילה. כאילו... התוכנית היא... סוג של... לא יודעת, כאילו צפיתי באיזו גרסת פארודיה מינית ודוחה שלה. אין לי מושג למה המוח שלי הגיב ככה, אבל מאז אותו יום אני מרגישה כאילו אני עושה משהו לא בסדר כשאני צופה בפתיח.
לכן אני שונאת את התוכנית. למקרה שתהיתם.
שוף על הפרצוף:
אההה! מי זוכר את זה?!
זאת תוכנית שממש אהבתי! למרות שהילדים היו קריפיים בטירוף...
אין הרבה מה להגיד על התוכנית.
מצד אחד, הייתי רוצה שישדרו אותה שוב, אבל... מצד שני, הילדים הקריפיים ההם...
על מלי ולמה:
והנה עוד תוכנית שאני בקושי זוכרת.
כלומר, אני זוכרת שצפיתי בה, אבל אני לא בטוחה מה הלך שם, מלבד ממה שמסופר בפתיח והעובדה שהתולעים הפחידו אותי.
מישהו חוץ ממני בכלל זוכר את התוכנית?
פתוח:
זאת תוכנית שאני בספק אם מישהו מכם זוכר... לא הצלחתי למצוא את הפתיח בשום מקום וגם לא איזכורים עליה באינטרנט. כאילו בלעה אותה האדמה. אבל הייתה תוכנית כזאת!
קבוצת נערים ונערות יושבים באיזה אולפן ו... מדברים. לומדים דברים, שרים, משחקים משחקי חברה, עושים ניסויים, לומדים לבשל ולהכין כל מיני עבודות יצירה.
ואהבתי את הסדרה הזאת כל כך! בכל יום שישי הייתי צופה בה, לומדת דברים חדשים ומקווה שכשאגדל, אכיר אנשים נחמדים כמו הנערים בתוכנית.
זה כמובן לא קרה, אגב.
איזה חלק מעפן יצא לי... אבל מה לעשות, אלה התוכניות שהיו לי ברשימה.
טוב, החלק הבא לא יהיה מלא בתוכניות שלא אהבתי או בכאלה שאף אחד לא זוכר, אז אני מעריכה שהוא יראה קצת יותר טוב מהחלק הזה.
אני לא יודעת מתי אפרסם את החלק הבא, האמת. כשרק התחלתי להכין את החלק הזה, חשבתי לפרסם את החלק הבא בקיץ, אבל אני לא בטוחה שאצליח למצוא זמן.
מה שכן, אוסף התוכניות הנוסטלגיות חוזר! עד שיגמרו לי התוכניות ברשימה! או עד שאאבד אותה שוב. מה שיבוא קודם.^^"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: