| 4/2013
דברים שלא עשו, ולא יעשו לעולם
-בניגוד לשאר הקטעים בבלוג הזה, הפוסט הזה אמיתי. לא סתם סיפור שהמצאתי.
היום בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, הקריאו טקסט. רובו עסק בדברים שחייל שנפל לא ייעשה לעולם. דברים שלא ייזכה להם יותר.
וחשבתי על הדברים שאנשים לא ייזכו לעשות יותר.
ההורים והאחים של סבא שלי, שכבר לא ייזכו לראות את ארץ ישראל. הם לא ייזכו למוות מלא שלווה, משיבה טובה, ליד האנשים שאוהבים אותם.
הם לא ייזכו לראות את הילדים שלהם גדלים, הופכים לאנשים בוגרים. האחים של סבא שלי לא זכו לילדים כלל. לא ירגישו את הגאווה של ילד שמסיים את הצבא. מסיים את האוניברסיטה. נכדה ראשונה, נין קטן. לא ייזכו אפילו לקבורה הולמת, כיהודים.
סבא וסבתא שלי, שלא ייזכו לילדות טובה, ארוכה, ותמימה. לא היו חלומות בהקיץ, הייתה מלחמה והישרדות. לא היה חיבוק מאמא כל לילה, היה קור מקפיא ומקום מסתור. הם לא סיימו את בית הספר, וכבר לא ייסיימו. לא זכו להיות בלוויה רשמית של כל בני משפחתם, לתת להם כבוד אחרון.
עכשיו הם אנשים כה מרירים, ואני פשוט תוהה. מה אם הייתה להם ילדות אחרת?
אני זוכרת שאמא שלי רצתה להיות מדריכת טיולים. ההורים שלה היו נגד, כמובן. "איזו מין עבודה זו תגידי לי?"
למרות שהיא אהבה לעבוד בגן, ואני חושבת שהיא אוהבת את העבודה שלה כרגע, החלום לא ישוב. אני רואה אותה סובלת מכאבי גב, כל הגוף כואב, ואני רואה שלחלום אין יותר סיכוי. היה וחלף, כמו רוח קלה. ככה כל החלומות חולפים.
ולא רק אנשים שאני מכירה.
נערה תמימה, שלא תזכה לאבד את בתוליה לבחור שהיא אוהבת, רק מפני שכשהייתה ילדה היא נאנסה בידי אדם רע או חולה, שלקח דבר שלא ניתן להשיב.
ילד קטן שלא ידע מה זה אבא, כי אביו שלו ברח לפני שנולד, והשאיר אותו עם אם יחידה שקורסת תחת עומס הטיפול כהורה יחיד.
האישה שחייתה חיים שלמים ללא חופש, בדת שהיא כמו כלא. היא לא תחזור בשאלה אם תרצה, היא נשואה עם שלושה ילדים, לא מפרקים ככה משפחה. לא הורסים ככה חיים של ילדים.
הבחור המסכן שנותר מצולק מאהבה לאחר שחברתו הראשונה בגדה בו במשך זמן ממושך, וצלקות הן דבר שלא עובר. בכל מערכת יחסים יהיה צל של חשש, ערפל דק של ספק. ייקח זמן רב עד שתהיה לו מערכת יחסים בטוחה. או שאולי זה לא ייקרה כלל.
כל אדם שמת בטרם עת.
כל אדם שלא יוכל יותר ללכת לחוף הים, להרגיש את גרגרי החול תחת כפות רגליו, את הגלים שוטפים את גופו.
ילדים ונערים שלא זכו לחתונה עם אהבת חייהם, אולי אפילו עוד לא זכו להתאהב.
האנשים ההם, שמתו, מבלי לחיות את החיים.
| |
אותו הבדל קטן- משוכתב
זה סיפור שכתבתי פעם, ושכתבתי, אז החלטתי להעלות את השכתוב~
אני כותבת מעט בזמן האחרון, בעיקר כי אני כותבת ממש מעט שאני שמחה (דיכאון= מחברות מלאות סיפורים),
אבל אני עובדת על סיפור חדש, אותו אעלה ברגע שאסיים אותו 
כשהייתי צעיר, בערך בן
ארבע עשרה, הלכתי ברחוב בדרך הביתה. אני זוכר שהשמיים היו כחולים, והייתה שמש. הייתי
בדרך חזרה משיעור גיטרה, ותיק הגיטרה התנודד על גבי. עד כמה שזכור לי השעה הייתה שש
וחצי בערך. עבר עליי יום טוב, המורות לא צעקו יותר מידי, הצלחתי ללמוד לנגן שיר חדש
על הגיטרה, של מטאליקה.
ואז הסתכלתי על הכביש. במעבר החציה חצתה אישה עם כובע אדום ומעיל שחור שהגיע עד ברכיה.
שיערה היה בהיר ומתולתל, והיא נראתה ממהרת. עד שפגעה בה המכונית. היא עפה כמה מטרים
קדימה, ונעצרה בפניה אליי. היה ניתן לראות שהיא מתה. כאילו החיוניות עזבה אותה, והשאירה
רק קליפה ריקה. בכזאת פשטות, כזאת קלות, ניתן לקחת חיים. רק דבר אחד והכל מסתיים. בום,
וזהו. נגמר.
הבטתי סביב. נדמה שאף אחד לא שם לב לאישה השרועה על הכביש. גם המכונית שפגעה בה לא
נראתה. כאילו רק אני יכול לראותה. יכול להיות שאני מדמיין?
אז הלכתי. הלכתי משם, בלי לחשוב לבדוק.
ועד היום, עשרים שנה לאחר מכן, אני אוכל את עצמי, על כך שלא בדקתי. שלא בדקתי אם היא
באמת הייתה אמיתית.
כשהייתי קטן, בן שבע ושלושה רבעים, יצאתי לטייל ברחוב. השמיים היו כחלחלים אפרפרים,
והיה קריר. נעלתי נעליים אדומות עם שלושה חורים בדיוק, ושיחקתי באצבעותיי בכרטיס רכבת
מלונדון. השעה הייתה שש ושלושים ושלוש דקות. ביליתי את היום בסיבובים בעיר. אני אהבתי
להסתכל על האנשים שמסביבי. מצאתי עט בצבע צהוב ובול מגרמניה. שמרתי אותם בכיס שלי.
ואז, הסתכלתי על הכביש. במעבר החצייה חצתה אישה עם מעיל שחור עם קרע קטן בצווארון וחור
בגרביונים, מעט מתחת לברך שלה. השיער שלה היה קצר ומבולגן עם תלתלים. פגעה בה מכונית.
היא עפה חמישה מטרים קדימה, ונעצרה בגבה אליי. חשבתי שהיא מתה. בכזאת פשטות, חיים יכולים
להילקח. אני חושב שהבנתי את זה יותר אז מאשר היום.
אף אחד סביבי לא נראה מתעניין באישה ההיא. כאילו לא ראו אותה. רק אחד ראה. נער עם תיק
גיטרה על הגב. אבל הוא הלך משם.
אז החלטתי לחכות. רציתי לראות מה ייקרה לאישה. רציתי לשמור עליה. התיישבתי על המדרכה
לצד סדק, בגבי אל הקיר, וחיכיתי. במשך שעה ושבע דקות, ישבתי וחיכיתי.
ואז, הגיע בחור. היו לו נעליים שחורות משופשפות, קרעים במכנסי הג'ינס וכתם קטן
וכחול בשוליי החולצה. הוא נעצר לצד גופת האישה, והושיט לה את ידו.
והיא לקחה אותה. האישה לקחה את ידו, וקמה. כאילו לא קרה דבר. ואז, שניהם הלכו משם.
בלי לעשות דבר נוסף.
ועד היום, עשרים שנה ושבעה חודשים לאחר מכן, אני שמח שנשארתי. שמח שנשארתי כדי לדעת
שהיא חיה.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
