סיפורים לדובי קוטב

קו האופק מטושטש, הים חלק כמו מראה. עיניי עוקבות אחרי אדוות המים. כל כך שליו כאן. אני היחידה שנמצאת מעל פני המים, על השאר נמצאים במעמקי הים. נמאס להם מבני האדם שבאים לחפש אותנו. מידי פעם אני משכנעת את אסיג', אחי הקטן, לעלות איתי מעל פני המים. אני יודעת שהוא נהנה מכך, אך הוא פחדן מידי בכדי להישאר שם יותר מדקות ספורות. אני נאנחת ומביטה בשמיים. אני יושבת על אחד הסלעים הבולטים מן הים, שוזרת צדפים בשערי ושרה לעצמי בשקט. כך אני מעבירה את רוב שעות היום. זמן רב לא עברה כאן ספינה. הפעם היחידה שראיתי אחת הייתה כשהייתי בת חמש. הייתי עם אחותי הגדולה, והספינה הופיעה כמו משום מקום. שירתה של אחותי גרמה לה להתנפץ אל הסלעים. אין דבר יותר מסוכן משירת הסירנה. עברו מאז 14 שנים, 14 שנים בהן לא ראיתי ספינה. או שהיא נעלמה לפני שהספקתי לראותה, או ששוב רוסקה אל הסלעים בזכות שירת הסירנות. אני עוד אראה אחת. אני חייבת. בהחלטה הזו אני צוללת חזרה אל מי הים.

***

"אסיג', שלא תעז!"
"מה כבר תעשי לי?"
"אני יותר מבוגרת ממך, קצת כבוד." אני רוטנת. שכנעתי אותו לעלות איתי אל פניי המים, והוא מנצל את ההזדמנות הזו כדי להשפריץ עליי ולקחת את הצדפים שאני אוספת.
"רק בארבע שנים, אל תתנשאי." הוא צוחק וממשיך לשפוך עליי מים. אני מנידה בראשי ומצליפה בו עם זנבי.
"אל תתח-" אני מתחילה לומר, אך משהו תופס את עיני. כתב גדול מעל המים, מתקרב אלינו. "זו...ספינה! אסיג', זו ספינה, אתה רואה???" אני מסתובבת, אבל הוא לא שם. כמובן, אחי הפחדן. הספינה מתקרבת לכיווני. אני מתחילה לשיר מנגינה שאחותי שרה בפעם הקודמת שראיתי ספינה. השירה הזו רגילה בשבלינו, אך בשביל בני האדם אין צליל מתוק ויפה יותר. אני לא מצפה שזה יעבוד, אך הספינה סוטה ממסלולה ומתרסקת אל הסלעים. השברים שוקעים, והכל נעלם. כלא היה. אני בוהה במקום בו שקעה הספינה, עד שקול נשמע מאחוריי.
"מדהים."
אני מסתובבת בבהלה, ועל הסלע מאחוריי יושב בחור אנושי, שיערו השחור פרוע ועיניו הירוקות נוצצות בהתרגשות.
"מ-מ-מי אתה?" הוא מתעלם משאלתי, אך חיוך מפציע על פניו.
"את סירנה?"
אני לא עונה לו, רק מסובבת את ראשי כדי לבדוק אם יש עוד כמוהו. לפני שאני מסתובבת חזרה, משהו נחבט בראשי והעולם מחשיך.

***

עיני מרפרפות ונפקחות. אני בתוך המים. אבל...איפה? אני בתוך מיכל גדול בעל קירות זכוכית. אני עולה אל פני המים ומביטה סביב. המיכל נמצא בחדר רחב ידיים, בעל רצפת שיש, קירות עץ ותקרה גבוהה. לא ניתן לראות מה יש בפינות החדר, האפלה מסתירה אותן. מלבד המיכל יש בו שני מחשבים, כמה כיסאות ושולחן זכוכית מאורך. על אחד הכיסאות יושב הבחור שחור השיער וצופה בי.
"התעוררת." הוא אומר.
"אתה ממש חד הבחנה." רק אז אני מבינה שראשי פועם מכאב.
הוא מחייך. שיערו כבר לא פרוע ובגדיו יבשים. אני שמה לב שהוא סוקר אותי במהירות, שיערי האדמוני והמתולתל, זנבי הזהוב, עיניי האפורות.
"מעניין. חשבתי שסירנות נראות אחרת." הוא ממשיך לנעוץ בי מבט מסוקרן.
"אני מצטערת לאכזב אותך. איפה אני?"
"אני לא מאוכזב." הוא שותק במשך כמה שניות. "את נמצאת במכון מחקר על אי. טוב, מכון מחקר זו מילה יפה בשבילו. זה רק מקום בו אני והמעסיק שלי חוקרים את קיומן של הסירנות."
"המעסיק שלך?
"דוקטור ויינטגרם. יש עוד כמוך?" הוא שואל בעניין.
"זה לא עניינך." אני משיבה בנימה החלטית. אני לא אגלה לבן האנוש הזה דבר.
"את עקשנית. ואל תנסי לשיר, זה לא יעזור לך. החדר נעול ולי אין מפתח, הפנוט לא יעזור כאן. "מה שמך?"
אני נאנקת. "סיירה. ואתה?"
לפני שהוא מספיק לענות, נשמע קול מקופסה שחורה על הקיר.
"עבודה טובה. אני הולך למזח, הגיעה ספינת אספקה. תמשיך כאן, אני אחזור בעוד שלושים דקות."
"בסדר בוס." הוא מחכה כמה שניות, ואז חוזר להביט בי. "אדריאן." על פניו מפציע חיוך משועשע.
"מה מצחיק?" אני רוטנת.
"את ממש לא זוכרת, נכון?"
"זוכרת מה?"
הוא מתקרב אליי כך שפניו כמה סנטימטרים מפניי. "קדימה סרייה, נסי להיזכר. זה היה לפני שלוש שנים, את היית בת 16, אני הייתי בן 18." כשאני ממשיכה להביט בו בשאלה, הוא תופס כוס מים מהשולחן ושופך אותה על ראשו. "מוכר??? סרייה, הכרת אותי מאז ומעולם."
אני מנסה להיזכר. מה היה לפני שלוש שנים? את מי שכחתי? בחיים שלי לא שמעתי את הש-
אדריאן.
זכרונות עולים בראשי, סירנה ובם ים צוחקים, מחייכים. אני ואדריאן. הוא...היה החבר שלי. עם שנעלם. אף אחד לא ידע לאן. והנה הוא כאן, עם...רגליים.
"אדריאן." אני לוחשת, מרגישה כאילו קולי אבד.
"את זוכרת." חיוך מפציע על פניו, ואני נזכרת בפעם האחרונה שראיתי אותו באמת מאושר.

החיים הם כמו מסדרון ארוך. ללא דלתות, חלונות, רק קירות. מידי פעם יהיה נתז צבע על הקיר הלבן והמשעמם, ואז תחלוף על פניו, ולא יישאר ממנו זכר. מידי פעם, תופיע לך דלת. היא תוכל להיות ענקית, ובצבע בוהק, אחת שממש אי אפשר לפספס. בד"כ, את הדלתות האלה רואים הכי הרבה. אבל לפעמים תיכנס בהן כל כך מהר, שתפספס את מה שהיה צריך להיות שם. ולפעמים, הן סתם מסכה. בגלל שהן כל כך מושכות, וגדולות, וקלות לכניסה, מה שמאחוריהן יהיה חסר ערך. ואתם תמשיכו ללכת. בחיפוש אחרי הדלת הבאה. ולפעמים, הדלתות יהיה כמעט בלתי נראות. בצבע הקיר, קטנות. אם תשים לב אליהן, יהיו לך שלוש אפשרויות. 

אחת, לעבור על פניהן. הן קטנות כל כך, נראות כל כך חסרות חשיבות, ולא ייתחשק לך להשקיע מאמץ בלהידחק אל הפתח הקטן הזה.

האפשרות השנייה, זה לעמוד מולן. לעמוד ולהתלבט. אם להיכנס, אם להמשיך. הם ימשיכו לעמוד, להתלבט, עד שהדלת תעלם לה. 

והאפשרות השלישית, אתה תנסה לעבור דרכן. זה ייקח זמן, זה יהיה קשה, ומאוד מעצבן. אבל אם תצליח לעבור, מאחוריהן יהיה את הדבר שהיה שווב להילחם בשבילו.

ואתם תוכלו להגיד שזה היה שווה את זה.

ואז, תוכלו להישאר מעבר לדלת. לחפש עוד קצת, ולהישאר במקום המבטחים האהוב עליכם.

אבל יהיו כאלה שימשיכו הלאה, בחיפוש אחר הדלת הבאה. 

לפעמים אני מנסה לדמיין את עצמי, חיה בחיים אחרים.

הכי קל לי לדמיין את עצמי בחיים של החברים שלי. בחיים של ליאורה, של אמה, של לילי, של ניר, של מאי.

הם בני גילי, אני מכירה אותם טוב, אז זה יחסית פשוט לי.

אבל...אני מנסה לדמיין את עצמי סטודנטית. עם דירה משלי, לומדת באוניברסיטה, רחוק מהבית, אולי עם חבר, שוקדת כל היום, מבלה בלילה.
יוצאת למועדונים, מתווכחת עם המרצים על הציון, מסבירה לאמא שהכל בסדר, טובעת בניירת של בקשות עבודה ושכר דירה, ואני לא מצליחה.  

אני מנסה לדמיין את עצמי כאמא. מטפלת בילדים, כל הזמן דואגת, מנסה לנהל קריירה ואת המשפחה באותו זמן, לדאוג לבית, לבעל, להכל. להיות באחריות כל הזמן, לדאוג למישהו מלבד עצמי, ואני לא מסוגלת.

אני מנסה לדמיין את עצמי, בגיל 80. בלי עבודה. בלי הרבה אחריות. בלי הרבה מה לעשות. אולי אפילו לא להיות בזוגיות אחרי הרבה שנים. ולפחד מהמוות. כל הזמן לפחד מהמוות שעלול לבוא בכל רגע. כשלא תצפה לו. אין לי סיכוי להצליח.

ו...אני מנסה לדמיין את עצמי מתה. 

הכל נראה כמו פנטזיה. זה ייקרה. כל אלה ייקרו יום אחד. אבל הם כל כך רחוקים, שהם נראים כמו חלום. או כמו סיוט.

סיוט שבסופו של דבר ייתגשם.