סיפורים לדובי קוטב

אני יושב על המיטה, מביט בעצבנות בקירות הבטון האפורים ובשלג שבחוץ, לפחות את המעט שניתן לראות דרך החלון הזעיר בתא. לשם שינוי, שקט כאן. בדרך כלל המקום מלא בתלונות של אסירים וקולות של קטטה, אבל היום שקט. נראה שחג המולד משפיע על כולם. אני כל כך מקווה שהיא תבוא. אני מחכה כל השנה לביקורים שלה, והיא מגיעה כשהיא יכולה. שזה לא הרבה, המשפחה האומנת שלה לא נותנת לה הרבה חופש. העובדה שאני רואה אותה בריאה, שלמה, נותנת לי את הכוח להמשיך. לפחות אני יודע שאני כאן כי ניסיתי לשמור עליה.
דלת התא נפתחת, ובפתח עומד מקס, סוהר שהספקתי להכיר.
"יש לך אורחת." הוא אומר בקולו המונוטוני והנוקשה. היא כאן. אני ממהר לקום מהמיטה, רגליי מסתבכות אחת בשנייה ואני כמעט נופל על הרצפה. מאז ומתמיד הייתי מגושם, אך אני מתייצב ברגע האחרון, ויוצא מהתא. הסוהר מוביל אותי אל אגף הביקורים, וחיוך מתפרש על פניי. מליסה יושבת על אחד מכסאות העץ, רגליה מתנדנדות, שערה הבהיר אסוף בסרט והתיק שקניתי לה ליום הולדתה השמיני, לפני שנתיים, מונח ליד כסאה. אני מתיישב מולה, והחיוך המוכר מופיע על פניה.
"היי, ליסי."
"מארק!" היא קוראת וקופצת עליי בחיבוק. "חג מולד שמח!"
"חג מולד שמח, אחותי." אני צוחק. "מה שלומך?"
"אני בסדר, ניקול מציקה לי פחות..." ניקול, הבת של המשפחה האומנת. גדולה ממליסה בשלוש שנים, ואוהבת להקניט אותה.
"אני שמח לשמוע," אני מחייך. "תגידי לה שהאח הפושע שלך יילמד אותה לקח," אני קורץ לה. 
"אתה לא פושע."
"אני כן."
"אתה לא!"
"ליס, אני פושע. גנבתי, את יודעת את זה." אני נאנח.
"רק בשביל לשמור עליי." עיניה הכהות מוצפות בדמעות.
"אל תבכי, הכל יהיה בסדר. עוד חצי שנה אני יוצא מכאן, אני אלך לבית יתומים, את תישארי במשפחה האומנת, והכל יהיה בסדר." אני מחייך חיוך מאולץ.
"לא!" היא קוראת. "מה?! לא! אני לא נשארת במשפחה הזו! לא בלעדיך!"
"אין לך ברירה. הם לא ייקבלו אותי."
"אז כשתצא, אני אברח משם. אתה לא תלך לבית יתומים, אנחנו נחזור להיות ילדי רחוב. כמו פעם." היא מביטה בי במבט מתחנן. "הצלחנו לחיות ככה. אהבתי את החיים האלה."
"לא. אלה לא היו חיים טובים. היינו צריכים לגנוב, לעשות עסקאות מפוקפקות, להיות חסרי בית. אלה לא החיים שאני רוצה בשביל אחותי."
סוהר נכנס לחדר. "חמש דקות לסיום!" הוא קורא, ויוצא מהחדר.
"בסדר. אני אעשה מה שתגיד. אה, והבאתי לך מתנה!" היא מחייכת, מוציאה משהו בתיקה. זו שרשרת נורות, של חג המולד. יש משהו מנחם בנורות האלה, משהו מפעם.
לפני שאני עוצר את עצמי, עיני מוצפות דמעות. "תודה, ליסי."
"בבקשה." היא מחייכת.
"ליס. תבטיחי לי שלא תברחי מהמשפחה. תבטיחי לי שתהיי ממושמעת." אני מביט בעיניה.
"אני מבטיחה."
סוהר נכנס לחדר, ולוקח אותי משם. "להתראות ליס!" אני קורא, ומספיק לראות בחטף את אצבעותייה מוצלבות מאחוריי גבה.
כשאני חוזר לחדר, אני כורך את שרשרת הנורות על מסגרת מיטתי, ומקווה בכל ליבי שאחותי לא למדה ממני דבר.