סיפורים לדובי קוטב

לפעמים אני מנסה לדמיין את עצמי, חיה בחיים אחרים.

הכי קל לי לדמיין את עצמי בחיים של החברים שלי. בחיים של ליאורה, של אמה, של לילי, של ניר, של מאי.

הם בני גילי, אני מכירה אותם טוב, אז זה יחסית פשוט לי.

אבל...אני מנסה לדמיין את עצמי סטודנטית. עם דירה משלי, לומדת באוניברסיטה, רחוק מהבית, אולי עם חבר, שוקדת כל היום, מבלה בלילה.
יוצאת למועדונים, מתווכחת עם המרצים על הציון, מסבירה לאמא שהכל בסדר, טובעת בניירת של בקשות עבודה ושכר דירה, ואני לא מצליחה.  

אני מנסה לדמיין את עצמי כאמא. מטפלת בילדים, כל הזמן דואגת, מנסה לנהל קריירה ואת המשפחה באותו זמן, לדאוג לבית, לבעל, להכל. להיות באחריות כל הזמן, לדאוג למישהו מלבד עצמי, ואני לא מסוגלת.

אני מנסה לדמיין את עצמי, בגיל 80. בלי עבודה. בלי הרבה אחריות. בלי הרבה מה לעשות. אולי אפילו לא להיות בזוגיות אחרי הרבה שנים. ולפחד מהמוות. כל הזמן לפחד מהמוות שעלול לבוא בכל רגע. כשלא תצפה לו. אין לי סיכוי להצליח.

ו...אני מנסה לדמיין את עצמי מתה. 

הכל נראה כמו פנטזיה. זה ייקרה. כל אלה ייקרו יום אחד. אבל הם כל כך רחוקים, שהם נראים כמו חלום. או כמו סיוט.

סיוט שבסופו של דבר ייתגשם.