סיפורים לדובי קוטב

(בעקבות כמה תגובות של קוראים של הסיפור, יש לציין שאירועים אלה בדיוניים לחלוטין וכל קשר בניהם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט)

"אנה!" אני שומעת צעקה באוזני, ומתעוררת בבהלה.
"מה קרה?!" אני מביטה בפניה של רוני, חברתי. תלתליה החומים מקיפים את פניה ומעיניה הירוקות ניבט ניצוץ משועשע.
"שוב נרדמת. נגמר השיעור, הולכים הביתה. או שאת רוצה להישאר כאן?"
אני קמה ממקומי, ותולה את התיק על כתפי. "אני אוותר על התענוג המפוקפק." אני משקרת. כמה שהייתי מעדיפה להישאר כאן במקום ללכת הביתה...
רוני מביטה בי בדאגה. אני מתחילה להראות סימני דיכאון. אני עייפה, פחות מחייכת, פחות צוחקת."את בטוחה שהכל בסדר?"

"הכל בסדר," אני משקרת. "הכל מצויין." ניכר שהיא מאמינה לי. אני מתחילה להשתפר בשקרים האלה. אנחנו יוצאות מבית הספר ואני מתכוונת לפנות לרחוב בו אני גרה כשהיא תופסת בידי.
"מה זה?" הא מנופפת בידי מול פניי. מפרק ידי חבוש בתחבושת לבנה שהוכתמה במעט דם. התוצאה של בקבוק אלכוהול שהוטח בקיר. אני מושכת את ידי מאחיזתה ומכסה אותי בשרוול חולצתי.
"סתם... נחתכתי מסכין כשחתכתי סלט," אני מושכת בכתפיי. "זה כלום." היא מצמצמת את עיניה, ונאנחת בעייפות.
"אם את אומרת. להתראות!" היא קוראת ונעלמת בפינת הרחוב. אני נאנחת בהקלה, וממשיכה ללכת הביתה. בבקשה שלא יהיה שם, בבקשה. שיהיו לי כמה שעות מנוחה. בד"כ הוא חוזר בערב, אבל אי אפשר לדעת. בלי לשים לב, אני כבר עומדת מול דלת הבית. אני פותחת את הדלת הנעולה, עוצמת את עיני ושומעת רק דממה.
הבית ריק, אבי מעולם לא היה שקט כ"כ. אני ממהרת לסגור את הדלת ולעלות לחדרי. אני משליכה את התיק על הרצפה, ונשכבת על המיטה.
למה זה מגיע לי? מה עשיתי? הייתי ילדה רעה? אבא ככה מאז שאמא מתה, אבל לא הייתי אחראית למותה. אני לא הייתי זו שדרסה אותה. אז למה אני המטרה? עם המילים האלה על שפתיי, אני נרדמת.

***

"אנה!!!" אני מתעוררת בבהלה כששאגה נשמעת מלמטה. אני מביטה בשעון בישנוניות. 19:01. אני ממהרת לרדת למטה לפני שיעלה אליי. בבקשה, בבקשה שזה לא ייכאב. אני מגיעה לשולחן ונעמדת מולו. הוא נראה נורא, לא מגולח, עיניו אדומות, חתך אדום מתנוסס על רקתו. תוצאה של קטטת ברים.
"ילדה כפויית טובה, למה לקח לך כ"כ הרבה זמן להגיע?" הוא נראה כועס.
"אני מצטערת אבא, נרדמתי. זה לא ייקרה שנית." אני משפילה את מבטי, ורואה אלת עץ מונחת לידו. אני יודעת שייכאב. אפילו אם אהיה ילדה טובה, הכל ייכאב.
"תהיי בטוחה בזה." הוא אומר באיום. "עכשיו לכי למטבח ותביאי לי את בקבוק הוודקה מהמקרר, מצית, וחפיסת סיגריות. עכשיו!" אני לא עונה, רק ממהרת למטבח, מביאה את מבוקשו וחוזרת לסלון. בכניסה לחדר, אני מועדת על קפל בשטיח, נופלת, וכל החפצים נופלים מידי. אני שומעת את הבקבוק מתנפץ, ואת אי קם ממקומו. אין לי סיכוי. מגושמת שכמותי, כה טיפשה. אני לא קמה, רק מכווצת לכדור במקומי בפחד.
"ילדה טיפשה," הוא מסנן. "מטומטמת שכמוך! חסרת תועלת! הכל באשמתך!" אני מרגישה בכוח את מכת האלה מונחתת על כתפי, וזה כואב יותר משאפשר לדמיין. אני מתחילה לבכות, מודעת לעובדה שזה רק יחמיר את המצב. הוא ממשיך להנחית מכות על גבי, כתפיי, ידיי, רגליי וראשי. אני בקושי מרגישה משהו מרוב כאב. אני שומעת אותו זורק את האלה על הרצפה, ובועט בי פעם אחת. והבעיטה הזו, כאבה יותר מכל דבר אחר. כה משפיל, כה כואב. אני שומעת אותו הולך בכבדות לחדרו, נשכב על המיטה ונרדם. כשאקום מחר הוא לא יהיה שם, בטח יהיה בפאב, בקזינו או בסתם סמטה. אני גוררת את עצמי לעמידה, מוחה את הדם מחתכיי וצולעת בקושי לחדרי. אני נשכבת על המיטה, בקושי נושמת, ומחייגת לרוני.
"הלו?" לרגע אחד אני שוקלת לספר. לספר לה על הכל, על אבי, על המכות, הלילות, הכי, הדיכאון.
"היי רוני. תקשיבי, אני לא אבוא מחר. תוכלי לקחת לי שיעורים?" אני אומרת בלחש.
"כמובן. מה קרה?" היא שואלת בדאגה.
"אני....נפלתי במדרגות." אני אומרת באיטיות.
"אנה?"
"כן?"
"את בטוחה שהכל בסדר?"
"כן," אני עונה. "הכל מצויין."
אני מודה לה, מנתקת, וחושבת על מה שאמרתי עכשיו. השקר הגדול ביותר סיפרתי בחיי.