המשימה הייתה לכתוב מכתב שמעולם לא נשלח.
וזו התוצאה שלי:
אני כל כך מצטער, אין לכם מושג עד כמה. אף פעם לא הייתי רוצה לגרום
לכם כזה סבל, כזה כאב. אבל אין לי ברירה. באמת שאין. אבל אני שמח שלא שמתם לב. אני
שמח שהצלחתי להסתיר את זה, לחסוך מכם בעיות, עצב, כעס, לחסוך מכם את עצמי, את הנער
המתוסבך שאף אחד לא יודע מי הוא באמת. כל כך קל היה לי, להסתיר מכם את החבורות, את
הכאבים, את הסיבות. להסתיר את הכל.
לא תמיד הייתי ככה, אתם הרי יודעים. כשגרנו בדרום קליפורניה הייתי
נורמלי, היו לי חברים. הייתה לי חברה. אבל היינו חייבים לעבור, נכון? אין חשוב כמו
העבודה של אבא. אין חשוב יותר מתכנות המחשבים המטופש הזה. מהיום הראשון מיררו את
חיי. אני סיפרתי לכם שהכל מצויין, ושהרגל שלי לגמרי בסדר, רק נתקעתי בפינה של
שולחן. ואתם האמנתם. כמו טיפשים בלעתם את סיפוריי, אחד אחרי השני, בלי לחשוד בדבר.
ואני....אני לא סיפרתי כלום. לא יכולתי. לא הייתי מסוגל. אבל כל יום זה קרה.
בקפיטריה שמו לי רגליים, עד שהפסקתי לקחת אוכל כדי לא להימרח על המגש שלי כל יום
ויום. במסדרון דחפו אותי לארוניות, בשיעורים זרקו עליי כדורי נייר ומחקים. בהפסקה,
אפילו כשניסיתי לשבת לבד ולקרוא ספר, תמיד בא בריון שתלש את האוזניות מאוזניי,
והעיף את הספר לצד השני של החצר. ומה כבר עשיתי? למה זה מגיע לי? עשיתי משהו רע,
אמרתי משהו לא בסדר?
לא. הם היו צריכים קורבן. ואני פשוט הייתי שם. וזה הספיק.
וזהו. אני לא אסבול אפילו שנייה אחת מיותרת. העולם הזה אכזרי, ואני לא
בנוי לזה. אני חלש מידי, פגיע מידי. הגיע הזמן לשים לזה סוף. ויש לי רק בקשה אחת:
כשתמצאו את המכתב הזה על השולחן בחדרי, מוכתם בדם, דם מדמי, הייתי רוצה שתחשבו:
האם זה היה שווה את זה?
להתראות אמא. להתראות אבא. אני אוהב אותכם. תמיד.
מייק.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
