תקשיבו, אני מהזה גאה בדף הקודם!!!
זה היה כל כך מרגש לראות כל כך הרבה תגובות!
אני לא הכי בטוחה שיש לי מעט תגובות כי אני מעדכנת כל קצת זמן, או שסתם בלוג שלי לא כזה פופולרי...
טוב, בכל אופן,
עברתי שלב בתחרות פוליבור, איזה כיף!!!
היום הייתי אצל השיננית,
לא הרגילה, אבל אני חייבת להודות שיותר טובה!
פתאום באנו הבייתה, עשיתי שיעורים, ואמא שלי מגלה שיש וירוס במחשב :(
אז התקשרנו לאח שלי (גאון המחשבים) כי כמובן ששתינו לא מבינות כלום במחשבים..
אבל אח שלי לא ענה.. בעסה..
אני לא בדיוק קולטת איך, אבל בסוף הסתדרנו.. ;)
טוב, אז כמו שהבטחתי,
הנה הרעיון של הסיפור מהדף הקודם.
אני מעלה אותו למרות שרק אוריאן מנהלת פטל הגיבה, אבל אני כל כך להוטה להגיד, אז לא אכפת לי :)
תזכורת:
"אף אחד לא יוצא, אם אני לא אומר לא לצאת – ומי שאני אומר לו חייב לצאת!"
"כן, המפקד!" ענו פה אחד הפלוגה של בושי, הפלוגה שלי.
"אם אתם רוצים להישאר בשולחן הזה, אתם חייבים לציית לי!" קראתי. כל הפלוגה שלי עמדו בדממה.
לפתע ראיתי את בישקי מהלכת במהרה אל עבר קצה השולחן, בכדי לטפס מעלה אל קצו.
"בישקי, לא!" צווחתי.
אך זה היה מאוחר מדי.
בום חזק נשמע מלמעלה.
"משוחררים," פקדתי באכזבה. הפלוגה שלי רצו בצעדים מהירים בכל רגליהם, חלקם מתייפחים על עוד אובדן מהפלוגה, בישקי.
עשי התקרב אליי אט אט.
הוא ניסה לנחם אותי. אהבתי את בישקי.
המשך:
אם עוד לא הבנתם, אנו הפלוגה של בושי, בכוך של שולחן מספר 5674.
תפקידנו הוא להילחם בשם בני מיננו, אנחנו נצליח, עוד תראו!
"בושי, תחשוב שמתישהו בכל זאת היא הייתה מוקרבת, זה היה קורה באיזשהו שלב.." לחש לי עשי.
נשמתי בקצב מהיר.
"אבל.. אבל למה היא בחרה להקריב את עצמה עכשיו? למה כל זה קרה? דווקא ביום בו התכוונו לצאת לפעולה.. ביום בו הכניסו את השולחן שלנו לבית.. למה?!"
סוף:
בואו נקווה שהדור הבא של העכבישים, כבר לא ילך לצבא.
מה אתם מסיקים מהסוף?
מגניב, לא?
טוב, אז אני חושבת שזה מה שקרה בזמן האחרון!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאי - ככה כולם קוראים לי