שגרה זה רע?
שגרה זה דבש
הכי קשה זה בסופ"שים
הכי קשה זה בחופשות
והנה אני שוב הולך לחטט איתכם בעבר
בתור ילד
השגרה שלי הייתה.. איך לומר.. די שגרתית
בית ספר - שיעורי בית - כדורגל - תכניות טלוויזיה - שינה
בית ספר - שיעורי בית - כדורגל - תכניות טלוויזיה - שינה
בית ספר - שיעורי בית - כדורגל - תכניות טלוויזיה - שינה
בית ספר - שיעורי בית - כדורגל - תכניות טלוויזיה - שינה
בית ספר - שיעורי בית - כדורגל - תכניות טלוויזיה - שינה
ואז הגיע שישי...
התחיל רגיל
בית ספר - שיעורי בית - כדורגל
בום
ארוחת ערב\קידוש
בום
יציאה.? חברים? ארגמן? קניון? סרט?
רק כשהיה כסף
ולרוב לא היה כסף
אבל בהסתכלות של ילד זה לא היה נורא
כהרגלי, השתדלתי להסתכל על חצי הכוס המלאה
הבעיה התחילה
כשהכוס החלה
להתרוקן
כשמי שלא שם - לא קיים
אני זוכר בתור ילד
(תכינו את הממחטות)
קנו לאחי משקפת
יום שישי אחד
שלא היה לי כסף לצאת
הלכתי לחדר
לקחתי את המשקפת
הלכתי לחלון
התיישבתי על הסורגים
וצפיתי
צפיתי בחברים שלי
צפיתי בנקודת המפגש שלהם
חיכיתי לראות אותם באים
מלובשים במיטב מלבושיהם
אומרים שלום
ממשיכים לכיוון הקניון הקרוב
או הגינה
או המרכז המסחרי
ועד שהם לא נעלמו לי מהפריים
לא הורדתי את העין
מהמשקפת
וכשהם נעלמו
ירדתי בעצבות
ישר מהסורגים למיטה
והלכתי לישון
הכי קשה זה בסופ"שים
כשיש שגרה היא ממלאת אותך
נשרטתי
נשרטתי עמוקות
ה-"יציאות" שלי
היו בראשון בבוקר
כששאלתי אותם איך היה
חייתי דרך הסיפורים שלהם
כך גדלתי
בהמשך
היציאות הפכו ליקרות יותר
השכונה שבא גדלתי
הייתה כל כך מעל הרמה של ההורים שלי
ואני כבר לא הצלחתי להיכנס לסורגים
ברחתי מהמציאות
גיליתי חבר חדש
דיוויד דוקובני שמו
יומן הנעל האדומה היה מקום העבודה שלו
ואיתו הלכתי לישון כל שישי
בהמתנה
לשגרה
שגרה זה טוב
הכי קשה זה בסופ"שים
בצבא
היה קל יותר
לברוח מהמציאות
סופ"שים נועדו לשינה
ימי ראשון - לסיפורים של חברים מהצבא
יומן הנעל האדומה הפך לפורנו הארדקור
ואחרי השחרור...
נוצר ואקום
ריק
החברים מהשכונה נעלמו
החברים מהצבא נעלמו
החברים ממקום העבודה נוצרו
אבל בסופ"שים
כל אחד מהם
היה בורח לחבר'ה שלו
או לחברה שלו
ואני?
אני נותרתי עם החבר הטוב ביותר שלי
וכעת
כמעט עשור מהשחרור
למעלה מ-15 שנה מאז שעברנו לשכונת הפאר
אני חי בדירה משל עצמי
מנהל מוקד משל עצמי
עושה חייל בלימודים
עם המון חברים לאמצע השבוע
ומעט חיים בסופ"ש
הכי קשה זה בסופ"שים