היא התחילה לצאת עם מישהו.

זה היה באוויר.

אני ראיתי את זה.

היא לא.

קיוויתי שגם הוא.

אבל,

הוא הציע לה לצאת,

לנסות,

לבדוק.

אחרי יומיים בהם פימפמתי לה סיפורי סקס,

בתקווה שהיא תקנא ותרוץ לזרועותיי,

היא רצה לזרועותיו של אחר.

קשה לי להגיד עדיין מה אני מרגיש.

כשאתה ילד ואתה נפצע אתה בוכה.

כשאתה מתבגר ואתה נפצע אתה צועק.

כשאתה מבוגר ואתה נפצע אתה נושך את השפתיים.

ואז אחרי כמה דקות,

שעות,

ימים,

אתה מגלה את גודל הפצע.

כשאתה ילד זה לא כל כך משנה, אתה עדיין תבכה.

כשאתה מתבגר, אתה רואה שזה פצע קטנטן ונושך את השפתיים.

כשאתה בוגר, אתה רואה שזו שריטה וממשיך לחיות עם זה.

לא החלטתי עדיין באיזה שלב אני.

אני בחור קנאי.

ואני מוצא את עצמי מהורהר.

כי בסך הכל אני עדיין רגוע,

שליו,

מאושר,

מאושר בשבילה,

יודע שאין סיכוי,

אבל מעדיף להיות תמים.

בעוד כמה דקות,

שעות,

ימים,

אדע את גודל הפצע,

ואדע,

אם לבכות,

לנשוך את השפתיים,

או לחיות עם זה.

כרגע אני נושך את השפתיים.

כי אין לי יותר מדי ברירה.

מחר,

יום חדש,

אולי אחיה עם זה,

אולי אמשיך לנשוך את השפתיים,

אולי אבכה.

לילה טוב,

הזאב,

שעדיין מאושר,

אבל קצת מקנא.