כשאני כותבת את הסיפורים שלי,

לרוב אני כותבת על דברים שלא קרו ועל אנשים שלא התקיימו,

עם מרירות של רגשות אמיתיים.

ולעיתים,

אני כותבת משהו שהרגש בו נחווה כבר בעבר,

וקשה להתמודד עם מעמסת הרגשות הזאת.

אבל דבר לא משתווה לקושי

של לכתוב על דברים שכן קרו,

אנשים שכן קיימים והתקיימו,

כי הצריבה שמשאירים אנשים וחוויות ששוה לכתוב עליהם

היא כזאת שאין שווה לה.

היין לא התאים.

הבנות היו מלוכלכות ומדיפות ריח גשם וזיעה כשמצאה אותן בפינת הרחוב, יושבות לצד תרמילים כפולים מגודל גופן ומבטים של עייפות וייאוש על פניהן.

הן הביטו בה כבמושיעה כשעצרה על ידן, והאחת לא יכלה להפסיק לבכות כשהציעה לתת להן מחסה.

בביתה הן ישבו, בית של זיקנה, ששנים רבות עברו על קירותיו ועוד יותר על יושביו.

צלחות מלאות אוכל טוב, אוכל חסר טעם, ישבו על ברכיהן כשישבו וצפו בתזמורת המנגנת בטלוויזיה, וכוסות היין לצדן.

האחת שתתה, השנייה לא; טעם היין לא היה בשבילה, ולא יכלה שלא לחשוב שיין לא מתאים לילדה מלוכלכת בבוץ, מסריחה, עם פסי דמעות מעטרים את לחייה - יין מתאים לאנשים הגונים, כמו זאת שאספה אותן מהפינה מלכתחילה.

-

זכרונות

זה דבר משונה.

חוויות -

זה דבר משונה עוד יותר.