אמרתי לו על הצבא, ועל איך שכרגע הדרך היחידה שלי לצאת באופן חוקי זה אם אתחתן או אכנס להריון, אם לא מחשיבים קבן.
הוא שלח לי אז, "marry me?"
זה קרה פעמיים עוד מאז, אבל רק בסמסים, ומי יחשוב על זה כעל יותר משטות?
היום הוא אמר לי לבוא למדינה שלו. אמרתי לו שאין לי מתי להספיק בין סיום הלימודים לגיוס שלי מיד ישר, ובטח שאין לי כסף.
"ותרי על הגיוס" אמר לי בקלות. "בטח," צחקתי. "אם רק לא היו עוצרים אותי על זה."
"תתחתני איתי," חזר, ומיד צחקתי, "בטח..."
אבל הוא נהיה רציני. "את תמיד חושבת שאני צוחק."
"אתה לא?"
"אני לא יודע," ענה, "יש לי נטייה לעשות דברים אימפולסיביים וטיפשיים."
"אני יכולה לכבד את זה," השבתי בצחוק, מקווה להקל על האווירה.
"אולי אני לא צוחק. ולכן אני רוצה לבלות עוד זמן איתך" (הוא עוזב אוטוטו, כי בגלל הבגרויות אין לי ככ זמן להיפגש איתו ממילא)
"זאת הדרך שלך לקנות אותי?"
ואחרי כמה דקות של הרהורים הודתי, "שוקלת עכשיו ברצינות את היתרונות והחסרונות של לעזוב הכל מאחוריי ולעבור למדינה שלך."
"יתרון - אין צבא."
"יתרון - זאת מדינה נהדרת. ואפילו לא אטפל אליך, נתגרש ישר, תחזור להיות גבר חופשי."
"אולי זה משהו רע."
"המדינה שלך או הגירושים?"
"...הדבר השני."
לא ידעתי מה לומר. מה? אנחנו בקושי מכירים - או שככה רק אני מרגישה? הוא אשכרה רוצה אותי? לטווח ארוך כאילו? מה ???????
"אה וואו," השתנקתי קצת, וניסיתי לצחוק כדי להפיג את המתח, אבל זה לא עבד. "למה שתרצה לקשור את עצמך ככה? אתה כולה בן 25."
אבל נראה לי שהוא הבין את הכוונה האמיתית מאחוריי דבריי - יותר מאשר "אתה בן 25, למה להיקשר?" זה היה, "אני בת 18, למה שאקשר..?"
זה לא הלך טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
