"את העיניים החלומיות שלך," צחקתי, כי ככה הוא אוהב לתאר אותם. "מה אתה אוהב בי?"

"שקל לדבר איתך וכיף להיות בסביבתך. שלא התביישת להביע חיבה איתי גם כשהיינו ליד אנשים אחרים. כי שכשהראתי תמונה שלך לחברים שלי כולם חשבו שאני קופץ מעל הפופיק איתך."

אני לא יודעת למה הוא אומר עליי דברים נחמדים כל כך, מאיפה באה לו האשליה שאני שווה את זה, באמת שלא.

האנשים שהכרתי בחו"ל לא ראו אותי בכלל כמו שרואים אותי פה; אבל גם אני הייתי אדם אחר שם.

מישהו אפילו אמר לי, "את כל כך מקסימה וחברותית, מתאים לך האורח חיים הזה".

כל כך התרגשתי שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אף אחד לא אמר לי משהו כזה מעולם.

אני חוששת שהוא יעשה עבורי מאמץ כביר ויבוא עד לכאן רק בשביל להתאכזב, שאני לא יפה כפי שזכר אותי ובתמונות, שאני לא אשת שיחה כזאת נהדרת ואני מביכה באופן כללי.

הלוואי ולא, אבל זה בלתי נמנע. במקום אחר, במצב אחר ובסביבה אחרת, אפשר להיות אדם אחר, טוב יותר.

כאן? אני פוחדת שיראה איך אני כאן, שיראה איזה בן אדם צריך להיות פה בשביל לשרוד.

ביום השני למסע

מישהו אמר לי שנשבר לו הלב

אבל אין מה לעשות, ככה זה בחיים האלה

ורק עכשיו אני מבינה את העוקץ

את הריקנות המפתיעה

שבפוטנציאל לא ממומש.

אני תמיד

מחכה כאן.

כמו פרס במכרז

שייכת

למרבה במחיר,

לא הולכת

לפי הרצון

או לפי הרגש

מקבלת את הקיים

וחיה איתו

בידיעה

שעליי להיות אסירת תודה.