איפשהו בין השעות שבע לתשע בבוקר הייתי בדרכי אל כלא צבאי לא מוכר של צבא לא מוכר. האישום: שתייה בשטח ציבורי שאינו מיועד לכך. כן, בדיוק לפני חודש חזרתי מארצות הברית וחוקיהם המחמירים ודרך אכיפתם עדיין טבעיים לי. האמת היא שלא זכורה לי התעניינות רבה בהאשמות הפורמליות נגדי, דבר שיכול להוות אנלוגיה לאי הסדר וחוסר המעורבות בחיי שלי, או פשוט חוסר רצון אדוק לעסוק בשיעמום המטמטם של בירוקרטיה ומסמכים אפילו כאשר זה נוגע לגורלי שלי. לפי ניתוח זה, יתכן שכלל איני דואג מספיק לעתידי גם כאשר מישהו קם לחרבו, אמנם רוב הסיכויים הם שכמו רבים אחרים אני כנראה סתם חרד מעצם קיומי ומאמין שכולנו חיים בכאוס אחד גדול וחוסר שליטה על עתידנו. בחלומי התלוננו עלי שני אדונים מכובדים זמן קצר לאחר שרכשתי מהם דבר מה במיטב כספי ובאופן חוקי לגמרי, מה שיכול להצביע על דעותי לגבי כסף והיכן הוא עומד מול מוסר ויחסי אנוש. 

לא ידעתי כמה זמן אני אמור לבלות במאסר. התקווה שלי הייתה שריצוי העונש שלי יסתכם בלילה אחד בתא לבדי על מנת שאוכל ללמוד את הלקח ולחזור לחופשי מיד לאחר מכן, לפני שיספיקו לקחת ממני את הצד השני של הבתולין. רגע לפני תהליך המיון עמד על ידי חבר לא מוכר שבמראה שלו הוא נורא הזכיר לי את הטיפש הזה, וניסה לחזק את ידי באמרו ש: "אם תישאר חזק ועוצמתי, שום דבר לא יוכל לעצור אותך!" הוא אמר זאת בבטחון וחיוך גדול שלא ירד מפניו. "אבל אני לא חזק ועוצמתי", עניתי. ואז הוא התחיל לחקות בלגלוג כל מני קיטורים קטנים שלי מחיי היומיום, איך שאני לא רוצה לשחק במשחק ההוא ולא מעניין אותי הזה... כאלה דברים. בכל מקרה, שעתי המרה הגיעה. הייתי מבועת. חרד לגורלי ולשלמות גופי ונפשי. נכנסתי למסדרון ארוך ומטונף, עמוס בדלתות חלודות לתאי שרותים מזוהמים, וברגע האחרון... הייתי שוב במיטתי. אטמי האוזניים גרמו לפעימות ליבי המואצות להישמע היטב לרגע אחד. זה היה אחד מאותם חלומות נוראיים שלהקיץ מהם זו הקלה מיידית ונפלאה - אתה מתעורר ובין רגע הכל שוב נורמאלי, רגיל, שליו, סתמי ומשועמם. 

אבא שלי שכב על צידו בחדר, משחק עם הסמארטפון שלו כמו תמיד. אני כבר לא מצליח לזכור מה עשה בזמנו החופשי לפני המכשירים האלה. אני לא זוכר מה כולנו היינו עושים. בכל מקרה, הוא נפל עלי עם סדרה של שאלות מעצבנות על מקום העבודה שלי. אם אני מקבל תלוש משכורת מסודר, ואם יש לי פנסיה, כמה אני מרוויח בחצי שנה, ומהיא בכלל משמרת התגבור הזו שיצאתי אליה אתמול בלילה. אבא תמיד חזק בלהקדים עם שאלות שאין לי תשובה עליהן. הוא חזק בלשאול באופן כללי. זה לא שאין לו כאן טיעון, וזה לא שהוא טועה, וכן אני יודע שזה מדאגה ואיכפתיות אבל מאז ומעולם הדרך שבא הוא מבטא דאגה ואיכפתיות רק יותר מלחיצה. וואלה לא יודע, אבא. לא המצאתי את איך שהדברים עובדים. פנסיה? פעם ראיתי בטלויזיה שאפילו אנשים שזכאים פה לפנסיה לא מקבלים אותה, ועם הקצב שבו מעלים את גיל הפרישה כנראה שאמות לפני שאגיע אליו. בכל מקרה, לא. אני לא חושב שהמקום מספק לי פנסיה או ביטוח מנהלים או איך שפאקינג קוראים לדבר המעורפל והמטריד הזה. אני גם לא יודע אם אשאר שם זמן רב כל כך בשביל שיהיה קריטי... 

טוב, בסדר! אני אברר! אם עצם הבירור יעזור לנו לישון טוב יותר בלילה. נתח גדול מדי מחיי היומיום מוקדש רק לחרדה מאיפה תגיע הזמבורה הבאה. כמובן שהיה לי ברור שאם אני רוצה לסיים את הבוקר הזה במצבו ה"פסטורלי", כדי שאשמור את הטיעון הזה והנ"ל לעצמי. 

אולי במהלך השנה הזו אלמד משהו ואז אספר לעצמי שאעסוק בו כשאסיים.