הלוואי שהיה אפשר לשנות חיים בהקשת אצבע. או לפחות מצב רוח. אני מתאר לעצמי שיש לכם עכשיו לפחות מיליון דברים להגיד על זה. אולי שזה לא עובד ככה. ואולי שזה אפשרי אבל לוקח זמן, ובזמן הזה צריך לפעול. הנה אני עכשיו, פשוט שוכב על מיטתי מבלי לעשות שום דבר מיוחד, שורף את הזמן והזמן שורף אותי עד שאצטרך לצאת למשמרת הלילה הארוכה ולזו שגם תבוא אחריה. הלוואי שפשוט היה נשאר מישהו לדבר איתו. לדבר באמת. לא דרך תגובות, לא דרך אסמסים, לא דרך סטטוסים ולא דרך מיילים. בימים אלה אני מפנטז על עבודה רגילה במשרה מלאה. משהו שיגרתי ובנאלי עד כדי כך ששוכחים כמה זה מחרפן ופשוט ממשיכים לשבת בכוורות האנושיות האלה, בשקט מופתי כמו בספריה העירונית, בלי שום מגע אנושי מלבד רעש מעומעם של מזגנים נוהמים. זה דיי סותר את מה שאמרתי שורה לפני כן, לא? 

אתמול הייתי כל כך עייף במשמרת הצהריים. לקוחות מצדו השני של הבר המשיכו לדבר איתי על הפי אוואר ועל הפלייליסט, ועל זה שדילן מוציא עכשיו אלבום חדש, ואני רק הנהנתי ואמרתי כן, ומדי פעם זרקתי הלצה כי זה חלק מהתפקיד. כל כך שמחתי לחזור הביתה. חיממתי שני ג'חנונים שנשארו מהסעודה בשבת וגירדתי רסק מעגבניות לא הכי טריות, והתיישבתי מול סרט משעמם בטלויזיה. ברגע שסיימתי לאכול כיבתי את הסרט וידעתי שלמרות שזה רעיון גרוע אני הולך לישון עכשיו. השעה הייתי מוקדמת מדי אבל הייתי סחוט. עשיתי חושך ונכנסתי למיטה; מצטנף היטב ומתמכר לשקט. אידיאלי לישון בלילה. בלילה אין בחוץ זאטוטים צווחים וכלי רכב שצופרים, וערסים שרוכבים על אופניים ממונעים. תנו לי מישהו לדבר איתו אבל תשאירו את השקט הזה שאיבדתי לטובת חיי לילה זולים עם נוכחות אלימה לעיתים.