קשה להאמין איך שרק כעבור פחות מחודשיים עבודה במקום שחשבתי שיהיה חלום לעבוד בו, אני מתחבט בדילמה לעזוב. אני מבואס על העבודה שלי. עד עכשיו נמנעתי מלהגיד את זה בקול רם אבל הנה אני עושה את זה. קשה לי להצביע על הסיבה המדוייקת אבל ככל הנראה יש יותר מסיבה אחת: הציפיות הגבוהות, התשלומים שמאחרים להגיע, הטרטורים, הלחץ הנפשי לפני משמרות עמוסות, והיחס הקריר בין הברמנים לבין עצמם. שלושה ימים לאחר החזרה שלי מארצות הברית למדתי שהברמנית היחידה שעוד יכלתי לדבר איתה התפטרה, והמלצרית החמודה של סופי השבוע פוטרה. בנוגע לברמנית הסיבה הייתה נעוצה בסכסוך עבודה מול המנהל שלנו. בנוגע למלצרית, הסיבה עדיין לוטה בערפל. נשארתי עם מאה אחוז צוות שאני מרגיש שאין לי שום שפה משותפת עם אף אחד מהם. אני לא מרגיש "משתלב". עם אחדים מהלקוחות אני מרגיש יותר בנוח מאשר עם עמיתי הברמנים. 

ברמנים זה עם. במיוחד הברמנים התל אביביים. זה טיפוס שאני מרגיש שהוא לא אני. ברמן תל-אביבי זו תדמית שצריך לטפח ולתחזק גם בשעות מחוץ לבר. "אתה תמיד ברמן. גם כשאתה לא מברמן. זו עבודה מסביב לשעון." אני נזכר בדברים שאמר לימים המנהל שלי, בראיון העבודה. "זה ההווי הזה של חיי הלילה. בגלל זה אני גם רוצה שתעבור לתל-אביב." 

אני לא מעוניין לעבור לגור בתל-אביב. מעולם לא הרגשתי ולא טיפה אחת של דחף לעבור אל העיר הזו, גם לא כשהייתי צעיר יותר. מצד שני, מעולם לא הרגשתי דחף לרוב הדברים הלגיטמיים ברשימת הקניות של צעירים בני גילי. כשאני חוזר הביתה אני רוצה שקט. לא רוצה להתעסק בשום דבר חוץ מעיסוקי שלי. את הטכנולוגיה כבר דחפו לי לגרון. עוד כשהיינו בצפון קרוליינה, אמא קנתה לי טאבלט מבלי שאבקש. כרגע הוא מונח על הארון מבלי שממש אצליח להמציא סיבה מדוע להשתמש בו. מהרגע שהזנתי את האימייל שלי באמצות המסך הנוצץ שלו, המכשיר השטני ידע עלי הכל. הוא ידע את שם השכונה בה אני שוכן, את תאריך יום הולדתי (ואף איחל לי מזל טוב), והעלה באוב רשימת אנשי קשר שלא דיברתי איתם שנים. אם לא די בכך, הרי שהמנהל שלי נתן לי גם את הסמארטפון הישן שלו. נעזרתי באחי הצעיר להשמיש את המכשיר משום שבקושי ידעתי כיצד להוציא שיחה, ומאותו רגע שסיים ואילך, הדבר הארור לא מפסיק לצפצף ולרטוט הודות להודעות, הערות, אסמסים, מיילים... ואף אחד מאלה לא אומר משהו באמת חשוב או בעל משמעות.

אתמול שתי ברמנית ביקשו שאחליף אותן במשמרת. במקרה הספציפי הזה, הוקל לי שעשו זאת בהודעה משום שכך היה לי מספיק זמן לחשוב על סיבה מדוע נבצר ממני מלהחליפן. עם קבלת ההודעות מיד הזדרזתי לעמול על תשובה מנומסת ומנוסחת היטב, וגם את הסמיילי לא שכחתי, בזמן שהאגו שלי דוחף אותי פשוט לרשום "לא" ולגמור עניין. אותו אגו שתמיד צועק עלי להפסיק לחשוב כל כך הרבה או לדאוג ממה שאחרים חושבים כל כך הרבה, או שזה פשוט הצד הכל כך עייף שבי שנמאס לו. בכלל, לא רציתי לחשוב על העבודה. כל מה שרציתי זה להישאר בבית ולבנות מבצר מהכריות שלי. לא לעזוב את המפקדה, קרי החדר. להישאר עם המחשב הנייח למשחקים והלפ-טופ לסרטים, ולצאת ממנו רק לכדי ביקור קצרצר בשירותים או במקרר. בסלון אני חולף על פני תמונה מחוייכת. הורי ואני, יום ראשון בניו-יורק, בניין האמפייר סטייט. מזכרת. אני מיד חושב על הבדלי הסטרס והחרדה, אז ועכשיו. הבחור בתמונה מול הבחור שכותב שורות אלה. נזכר בחיים השלווים בשכונה הפסטורלית של אחי ואיך שעכשיו שוב אני לבדי.

אתמול בערב ביקרתי סוף סוף בבית הקפה אשר מתיימר להיות בר - מקום העבודה הקודם שלי. היה לי צ'ק לאסוף. לפחות הוא שילם בזמן. המקום היה ריק כתמיד והוא ישב על יד אחותו שנתנה לי כתף קרה כאילו אני באמת שם זין. זו הייתה הרגשה נהדת לא לשים זין. רק לעיתים רחוקות אנשים באמת זורקים זין בצורה הטהורה ביותר; רוב הזמן הם רק טוענים שהם עושים זאת כדי להרגיש חופשיים יותר. 

חבר הציע לצאת לשתות אך סירבתי. מאז שאני עובד בבר, פחות קורץ לי לצאת לשתות באחד. במקום, חזרתי הביתה והתנחמתי ממקור נחמה רב עוצמה - פיצה. מה יכול להיות טוב יותר מערב רגוע במקום הבטוח ביותר בעולם, הבית? מאוחר יותר בניתי מבצר מהכריות ונרדמתי.