מצב הרוח העגום נחת עלי מוקדם יותר הערב. אני לא בטוח איך לכנות את המצב רוח הזה; עגום? מדוכדך? מדוכא? עצוב? זה כמו אז כשהיית ילד, והזמן היה מוצאי שבת, ואתה שכבת על השטיח בזמן שכולם ישבו לצפות בטלויזיה באיזה טוק שואו שבועי משעמם ואף אחד לא ממש דיבר אחד עם השני. ותכף היית צריך ללכת לישון מוקדם כי מחר יום לימודים. שבוע חדש בבית הספר. אולי לא הכנת שעורים ועכשיו אתה פוחד מהמפגש עם המורה. אולי לא התכוננת למבחן שהולך להיות בשבוע הבא. בכל מקרה, הרגשה כזו מרה. הרגשה של אשמה סמויה. ובעקבות רגשות שליליים צפים החוצה רגשות שליליים נוספים. אתמול, בספר שלי, קראתי את השורה הבאה: "תאכל או שתיאכל, זומר! את המשפט הזה התקשתי ללמוד. לעולם לא אלמד אותו - ולא מתוך הגינות, אלא מפני שבסך הכל אני אדם חלש" כשסיימתי לקרוא את השורה הזו הנחתי את הספר. כי זה מה שאני לעיתים קרובות מאוד חושב על עצמי - שאני אדם חלש. כשמקור חיצוני מעורר בי את המחשבה הזו שוב, אני כאילו מוכרח לחדול מיד מעיסוקי ולהרהר בכך. כאילו להסביר לעצמי למה בעצם אני כן או לא אדם חלש, ובכך גם להרגיע את עצמי. זה מסתיים בכך שאני ניגש לשחק במחשב או לצפות בטלויזיה.
אז קודם לכן לאחר ארוחת הערב, ישבנו כולנו בחדר האורחים כל אחד בפינתו. האח שיחק בפלייסטיישן, ההורים היו עסוקים עם הסמארטפונים, כמובן. אני לא עשיתי דבר. זה היה הרגע שאותו מצב רוח עגום נפל עלי. אז עליתי לחדר ונשכבתי לישון, וגם לא הופתעתי כשהתעוררתי כעבור שעתיים קלות. נשרף הלילה. אולי, המצב רוח הזה, זה בגלל שמחר מתחילים את המסע הארוך חזרה לארץ ואל החיים שלי שם. החיים של גארט דוחף קדימה לבדו. החיים של גארט נוסע במונית השירות לעבודה. החיים של גארט מפלרטט עם בחורה. החיים של גארט משחק במחשב בשעת ערביים. החיים של גארט מעשן סיגריה בלילות, דרך החלונות, ואל הרחובות הצפופים והריקים עם הרמזורים הצהובים המהבהבים. חיים של בדידות וריקנות. טוב, אולי היה אפשר גם בלי המשפט האחרון. הרי כמו שאמרו לי כבר פעמים רבות בחיי: "תחשוב טוב, יהיה טוב", או כל מני סיסמאות מוזרות שכאלה שלא יהיה להן ערך אפילו כסטיקר על האוטו.
כמו שאמרתי, מתנחם בכך שלפחות אחזור לכוך הפרטי שלי. ופער השעות יסגר כך שבשעות הערב המוקדמות יחסית, אולי אמצא עוד מישהו (מישהי) לדבר איתו/איתה. בערבים החופשיים שלי אוכל לשבת עם כוס קפה ומכנסי פיג'מה מול משחק מחשב, ואחר כך לשכב במיטתי ספון בשמיכתי העבה, תוך כדי צפייה בסרט אימה שמקרין הלפטופ שמונח על החזה שלי. לבלות בחציתן של אחיניותי לאורך זמן גורם לי לקדחת הבקתה דיי מהר, ואז אני מאבד את סבלנותי כלפיהן. בעיקר עצוב לי להיפרד שוב מאחי. חוץ מזה לא רוצה לחשוב על שום דבר אחר שקשור בשיבה שלי לארץ (ובדרך כלל זו הנקודה בה אני מתחיל לחשוב על כל מה שאני לא רוצה לחשוב עליו). אבא שונא את הנסיעות האלו. אי אפשר להאשים אותו או כל אדם אחר לצורך העניין. החל ממחר אחר הצהריים, נבלה בשדות תעופה ובמטוסים עד אשר נחזור ארצה בסביבות חמישי בערב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Garrett