זה אקסטרים של חילופי ימים. לילה עבור יום, אביב עבור חורף. יומי מתחיל כאשר שלהם כמעט נגמר. בקרוב יעלו על המטוסים ויעופו למרחקים. גם אני עף למרחקים בחופשת החג הזו, לא סתם רק מבקר בארצות אחרות- כובש גלקסיות שלמות. אז אלחץ על pause רק לרגע כדי להידחס בין משקוף לבין מסגרת חלון פתוח למחצה, ולנופף לעבר השמיים כשעלי כותרת וורודים מעלה מועפים ברוחות העזות של חילופי העונות.

אני כל כך מובך, מהמצב בחיי... שמאוד קשה לי עד כמעט בלתי אפשרי לכתוב על כך. אולי זה לא היה כל כך קשה לו ידעתי שאף אחד אינו קורא כאן. אני מסוגל להמשיך עם הפיוטים האלה עד סופו של הפוסט אך מה הטעם? אז איזו משמעות תיהיה לכתיבה מלבד מילים לשם מילים?

אבי קרא לי אתמול בערב, אמר שהשכנה מגיעה משום שאני צריך לחתום עבורה על משהו. השכנה עובדת בבנק שבו חשבוני מתנהל. השכנה מכירה אותי מאז שהייתי בן שש ועברנו לגור כאן. השכנה וביתה הייתה שותפה לטיול הבר-מצווה שלי יחד עם אמי.

 הייתי צריך לחתום... על ההלוואה שהיא ומנהל הבנק ישבו כדי לאשר לי, כמובן יחד עם הבנקאי החרוץ ארז. הלוואה שאותה לא ביקשתי אגב אבל מי בכלל באמת רוצה הלוואה. מיותר לציין כמה מביך המצב הזה היה, עבור שני הצדדים. ואולי זה רק אני אתם יודעים?? תמיד חי בסרטים רגשיים? תמיד הולך על קצות האצבעות?

כמובן שידעתי למה היא מגיעה ועל איזה מסמך היא מבקשת שאחתום, וכמובן שאבא שלי לא ידע משום שלא סיפרתי לו, אז החלטתי להקדים תרופה למכה ופשוט לגשת אל דלת השכנה לפני שאותי היא תקדים. ככה עם מדי הטרנינג. אילו לא היה מדובר בכזה מצב חירום מביך, היה לוקח לי הרבה יותר זמן עד שהייתי מסוגל לעשות זאת על דעת עצמי. אבל ישנם סיטואציות שפשוט תופסות אותך עם הטרנינג למטה. 

אז דפקתי בדלת והבן שלה פתח. היא כבר עמדה בהיכון בסלון והמסמכים על השולחן, ואז עשתה משהו מעט לא צפוי אני מוכרח לציין: היא חיבקה אותי. כלומר, כמובן שהוצאתי לפועל את ה"היי, מה המצב?" התפל הזה שכולנו מוציאים עשרות פעמים כל יום, רק בואו נגמור עם זה כבר תוך רגע ונעמיד פנים כאילו זה מעולם לא קרה, והיא חיבקה אותי. זה לא היה אמנם חיבוק דרמטי של חמש-עשרה דקות כאילו כבר הבדיקות חזרו והתשובה חיובית, זה היה אמנם חיבוק קצר, אבל עדיין מוזר. מוזר משום שזה מעולם לא קרה לפני כן.

חתמתי במהרה על המסמכים ותחבתי אותם לכיסי. חזרתי לביתי, אף אחד לא שאל שאלות, כולם פה פולנים אין מה לחשוש. בערך בשעה שמונה בערב הייתי מוכן להתחיל את יומי.

אמא אומרת שמהחדר אני לעולם לא יוצא ואני לה עונה שאני מסתתר אך לא מציין את הסיבות. אני נבוך, אמא. אבל רק לא אומר כי אנחנו לעולם לא באמת מדברים.

עכשיו השעה כמעט עשרה לשבע וזה אומר שאם יותר לי אשן לפחות עד השעה ארבע, ואז עוד עלול לחטוף כיסוח על זה. או שאולי הטלפון יצלצל... הכל היום מסתכם בטלפון המחורבן הזה ובאם הוא מצלצל או לא. כל גורלי דרך מכשיר נוקיה עם מצלמה של 2 מגה פיקסל, שאגב בכלל לא קיימת.

שקלתי לגנוז את הפוסט הזה או אולי לבטל תגובות אבל יאללה... כנות או למות. חוץ מזה מזה מי אני בכלל חושב שאני? ג'סטין ביבר? למי איכפת...

עכשיו כבר אפשר להמשיך עם ה"היי, מה המצב?" התפל וה"רק בואו נגמור עם זה כבר תוך רגע ונעמיד פנים כאילו זה מעולם לא קרה"?