האנורקסיה שלי.מחלת הנפש שלי.

הפוסט האחרון שלי בבלוג הזה נכתב בתאריך ה14/12/2011 15:10.

פתחתי את הבלוג הזה קצת לפני שאושפזתי בבית החולים תל השומר ואפשר לראות בו את ההדרדרות שלי עמוק אל תוך המחלה,וההתרסקות הנפשית העצומה שבי.

עבר זמן,מאז אותו פוסט.עבר כל כך הרבה זמן.

תמיד רציתי לבוא ולכתוב פה את מה שאני מרגישה,אבל היה לי קשה מידי.

הפוסט הזה היה יותר מידי אנה.השם משתמש שלי היה עם שייכות להפרעה,הכותרת,התמונה,ההווי והתוכן היה בתוך זה כ"כ עמוק,שלא העזתי להזיז או לשנות כלום בו,ולו פרט אחד.

עכשיו,בערב יום העצמאות כאן,בשנת 2013 העזתי לבוא ולשנות את הבלוג.תמיד ריציתי לכתוב פה,אבל פחדתי.אז פתחתי משתמש חדש בבלוגר.

גם אותו נטשתי מאותה הסיבה בדיוק,אבל המסקנה היא שלעזוב זה הכי קל;והגיע הזמן להתמודד עם הקשיים.במיוחד אם הם מאוד פטאליים בחיים שלך.

אני לאיודעת מה לכתוב כאן.קרה כ"כ הרבה....במהלך האשפוז שלי,השתגעתי.התמודדתי עם מראה שניצבת מולי פיזית ונפשית כאחד.

נאלצתי להסתכל אל כל הפצעים שכיסיתי ולהתעסק בהם.לגשת ממש אל השורש.היה לי כל כך קשה.אין לי את המילים הנכונות לתאר את הקושי הנפשי שהיה כרוך בזה.

יש לי כל כך הרבה להגיד בראש...אני לא יודעת אם אני באמת מסוגלת לבטא את כל מה שעבר עליי מאז.

ברחתי מהבית חולים,ישנתי ברחוב לאחר שהיתי שם כשמונה חודשים,והשעו אותי לשבוע...כשברחתי,נעלמתילחלוטין למשך חודשיים וחצי.אף אחד לאידע איפה אני.אפילו לא אני עצמי.חשבתי שאני מאוהבת...מאוחר יותר התברר לי שזו לאההגדרה המדוייקת לכך.(אבל זה כבר לפוסט אחר ומטורף לגמרי).

לאחר מכן,חזרתי הביתה,דרך המשטרה כמובן.לאחר חודש,ברחתי שוב.הפעם הם ידעו איפה אני.סירבתי בתוקף לחזור.

ניסיתי לנהל חיים עצמאיים עם בן זוגי לשעבר,שהביא לי טבעת והיה הארוס שלי,עד לזמןמסויים...(זה שייך כפי שאמרתי,לפוסט אחר לגמרי).

חשבתי שהאושר יהיה איתו,הרחק מהאבאשנטש אותי ומאמא שחונקת אותי.הרחקמכולם...ובכן,טעיתי.

מסתברשלאהכל ורוד גםכשבסופו של דבר,כן חיים יחד.

בסופו של דבר,חזרתי לגדול עם המשפחה.לא חזרתי הביתה מאז.אני גרה אצל סבתא וסבא שלי משחזרתי הביתה,כבר כמעטחצישנה.האמת היא,שטוב לי פה.טוב לי שאני לאגרה עם אמא שלי.באמתשטוב לי.

כשחזרתי,הסתבר לי שדוד שלי התארס.הכרתיאת הארוסה שלו.

מאז,חלפה שנה והגעתי למצב הנוכחי שאני בו היום:אני יוצאת עם אחשלה.הוא מגיע בעוד פחותמחודש לארץ,והולך לגורכאן איתי.לא האופציה האולטימטיבית אבל נשמעת בסדרגמור.אנחנו מתכוננים לעבור לניו יורקבחודשאוקטובר,או אפילו לפני.תלוי מתי יתנהל דיון בבית המשפט על ביטול זכויות של האב הביולוגי שלי,כאפוטרופוס.חתיכת חרא.אני מאחלת לו מוות.גם זה,שייך לפוסט אחר לגמרי.בן זונה.

בכל אופן,זה המצב כרגע.החברות היחידות האמיתיות שלי,נמצאות אי שם,בכל חלקי הארץ.הן אלו שהכרתי במחלקה.למרות שאני מחשיבה רק חלק מאוד מצומצם מהן,כחברות אמת שלי,לנצח.אין לי רישיון ולכןאני לא יכולה לראות אותן או לשמור על קשר רציף איתן בחיי היום יום.

בכל מקרה,לא יכולתי לפרסם באותו היום שבו כתבתי את הפוסט הזה,אז הנה הוא עכשיו.