love is love

סיפור לבלוג אתגרי כתיבה.

כל יום.
כל יום היא עושה את המסלול. מביתה, דרך השביל המפותל אל הגינה.
כל יום היא עושה את המסלול, כדי שכל יום היא תפגוש את האיש הזה.
אמה לא יודעת שהיא פוגשת אותו, כי היא יודעת שאמה מפחדת מאנשים כאלה.
אבל היא לא אמה. היא לילי. ואנשים שוכחים את זה לפעמים, אבל זה שהם נראות אותו הדבר, לא אומר שהן אותו בן אדם. הן רק אחיות תאומות.
וזה למה לילי הולכת אל האיש. זה הדבר היחיד שאחותה לא טובה בו, היא לא אמיצה. לא כמו לילי.
זה התחיל מיום אחד, היום הראשון שבו לילי נאלצה ללכת ברגל לבית הספר, כי אמא שלה לקחה עבודה נוספת, בבוקר.
היא זכרה מה אמא אמרה לה. לרדת בזהירות במדרגות, לצאת מהביניין, ללכת דרך השביל המפותל, ודרך הגינה אל השביל המוביל אל בית הספר.
וזה מה שהיא עשתה.
אך כשהגיעה לגינה, התמהמהה קצת עם הפרחים היפים, ולפתע ראתה איש מוזר שוכב על הספסל.
בגדיו היו בלויים ומלאים חורים, ולילי לא הבינה למה הוא לא מחליף אותם או קונה בגדים חדשים.
בצעדים זהירים היא הלכה אל האיש, נזהרת לא לדרוך אל הפרחים, ולא להעיר אותו.
היא התבוננה באיש במבט סקרן, בודקת כל פרט ופרט בגופו, בבגדיו, בצורה שבה הוא שוכב, מכורבל בעצמו.
הוא התחיל לרעוד.
זה היה יום קר ולילי לבשה את הסוודר האהוב עליה, זה עם החתולים.
אבל לאיש היה קר, ולמען האמת לילי התחילה להרגיש קצת חמים מידי בתוך הסוודר הגדול.
היא הורידה את הסוודר, ובזהירות כיסתה את האיש בו. הסוודר היה קטן מידי לגופו של האיש המבוגר, אבל הוא הפסיק לרעוד.
ואז הוא פתח עין אחת.
לילי לא נבהלה, היא המשיכה לבהות בו במבט תוהה, והוא פתח את עינו השניה ושאל "ילדה, מה את עושה?"
"היה לך קר," היא ענתה "אז נתתי לך את הסוודר שלי. עשיתי משהו לא בסדר?" היא שאלה בתמיהה.
האיש נראה מבולבל, הוא התיישר וראה שהסוודר נפל ממנו, הוא החזיק אותו בידיו, בוהה בדוגמאות החתולים המצויירות על הסוודר, לא מבין מי הילדה הקטנה שעומדת מולו.
"תודה," האיש אמר בקול עדין "אבל זה הסוודר שלך, אני לא יכול לקחת אותו."
"זה בסדר, יש לי עוד עשר דקות עד שאני צריכה להיות בבית הספר, אז בינתיים אתה יכול להתכסות בו." היא חייכה חיוך לבבי.
מכאן האיש והילדה התחברו. הם דיברו ודיברו במשך עשר הדקות נותרו להם, ושניהם הרגישו שעברו רק שתי דקות בלבד.
הימים עברו, והם המשיכו לדבר, היא גילתה שקוראים לו סאם, ועם הזמן הם כבר ידעו הכל אחד על השניה, הוא ידע שהיא לא טובה בלימודים כמו אחותה, והיא ידעה שאין לו בית, והוא חי בגינה הזאת, אוכל את התפוחים מעץ התפוחים הבודד שנמצא בגן.
היא גם ידעה שהוא זקן, כמעט כמו סבא שלה, ובגלל זה השמיעה שלו נחלשת.
יום שלישי אחד, כשלילי הלכה לגינה בדרך לבית הספר, היא ראתה את סאם שוכב על הספסל הרגיל שלו, ישן.
היה מאוד קל להעיר את סאם, הצליל הכי חלש היה מעיר אותו, חוץ מציוץ הציפורים, זה היה דווקא מרגיע.
לילי רצה אליו תוך כדי שהיא צועקת "סאם! תתעורר!", אך כשהיא הגיעה לספסל היא ראתה שהוא לא מתעורר. היא ניסתה עוד פעם לקרוא לו, אבל הוא נשאר דומם.
לילי נבהלה, היא זכרה ממה שאמא שלה אמרה לה שאנשים כמו סאם לפעמים הולכים לישון ולא חוזרים יותר.
אבל כשהיא נגעה בזרועו, הוא התעורר.
"הבהלת אותי כשלא התעוררת," היא אמרה "פעם היית מתעורר מהלחישות שלי!"
"לילי," סאם אמר, קולו מוזר מהרגיל "יש לי משהו לספר לך. את זוכרת שסיפרת לי פעם אחת שהשמיעה של סבא שלך התדרדרה יותר ויותר, ועכשיו הוא לא יכול לשמוע יותר?"
"כן" היא ענתה, יודעת כבר לאן השיחה הזאת מובילה, סאם היה רק קצת יותר צעיר מסבא שלה, והיא ניחשה שהיום הזה יגיע מתישהו. עם סבא שלה זה היה בסדר, כי המשפחה עמדה לצידו, אבל לסאם אין אף אחד. אף אחד חוץ מלילי.
"אז אני חושש שאותו הדבר קרה לי." אמר סאם, ועכשיו לילי הבינה שהוא מדבר מוזר, כיוון שהוא לא שומע את קולו.
"אבל זה לא נורא!" הוא אמר בקול האופטימי האופייני לו "התאמנתי בקריאת שפתיים של אנשים שעוברים כאן, אז אני יכול להבין מה את אומרת כשאת מדברת אלי." הוא חייך, ולילי שמחה שהוא מחייך, זה גרם לה להרגיש טוב.
"איך זה מרגיש בכלל," לילי שאלה "להיות חירש?"
"את תמיד יכולה לנסות." אמר סאם, לקח את ידיה של לילי ושם אותן על אוזניה.
ובשקט שנוצר אצל לילי בראש, היא עצמה את עיניה והקשיבה לו. הקשיבה לשקט שכל כך מעט יצא לה לשמוע.
זה היה מפחיד ומדהים באותה שניה. לא לשמוע כלום, כשכל העולם ממשיך ללכת ואתה נעצר לרגע ומקשיב לדבר היחיד שיש אצל כולם. השקט.
הדממה הזאת שמילאה את ראשה של לילי גרמה לה לחשוב. לא על משהו מיוחד, פשוט לחשוב. פעם אחת לחשוב כשהיא יכולה לשמוע את המחשבות שלה, בלי קולות רקע.
ובתוך המחשבות האלה, לילי הבינה, שכשהיא תפקח את העיניים, סאם לא יהיה שם.
אז היא פקחה את העיניים, והורידה את הידיים, וראתה את מה שהיה שם כל הזמן הזה.
הבדידות.

היא צרחה. זעקה זעקות אימים, התחננה שהסיוט הזה יפסק, קיוותה בכל נפשה שהבת שלה לא ראתה את זה. כל זה קרה במשך 5 שניות בודדות.
ואז היה חושך.
ושקט.

יעלי היתה בת 6, היא היתה ילדה קטנה ותמימה, לא שונה משאר הילדות. אולי קצת, אבל היא האמינה שאף אחד לא בדיוק אותו הדבר כמו בן אדם אחר, אפילו לא התאומות הג'ינג'יות מכיתה ב' בבית הספר שלה, אבל היא סוטה מהנושא. יעלי היתה ילדה כשאר הילדות, עד יום אחד, יום מסוים אחד בו היא הפסיקה להיות ילדה קטנה ותמימה, היום בו היא ראתה את אמא מתה מול עיניה הקטנטנות.
יעלי לא רוצה לפרט בנושא.
היא רק תגיד שאמא שלה היתה בתאונת דרכים יחד עם יעלי, ומשאית גדולה. יעלי יצאה בסדר גמור, כנראה בגלל זה רגשות האשם אוכלים אותה מבפנים.
כשיעלי הבינה שאמה באמת ובתמים נפטרה, היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
היא נסתה להחזיק את עצמה במשך כמה ימים, אך לאחר כשבוע היא נשברה. היא נכנסה לחדר שלה ובכתה. ובכתה. ובכתה.
למען האמת, יעלי לא עשתה שום דבר חוץ מלבכות, במשך חודש שלם.
ושום דבר מיוחד לא קרה בחודש הזה, העולם המשיך לזוז בלי יעלי.
עד שיום אחד, יעלי שמעה רעש מאחוריה.
"מי שם?" יעלי שאלה בחשש והסתובבה, היא לא הצליחה לראות בדיוק מה היה שם, הדמות היתה כהה ומטושטשת, זה נראה כמו איש קטנטן.. עם... כנפיים?
יעלי ראתה בבירור עכשיו, זו היתה פיה, כמו באגדות!
"יעלי מתוקה," אמרה הפיה בקול דואג "למה את עדיין במיטה?"
"כי אין לי משהו אחר לעשות, מה אני אעשה בלי אמא?" יבבה יעלי, ודמעות זלגו על לחייה.
"יעלי," אמרה הפיה בטון המנחם, זה שהיועצת השתמשה בו בשיחה שלה איתה "ראיתי את הסבל שלך, צפיתי בך במשך כל החודש שעבר, וכל כך כאב לי עלייך, שהחלטתי..."
יעלי התחילה להסתקרן "מה החלטת?"
"החלטתי לעזור לך להעלים את הכאב!" אמרה הפיה בקול מרוצה.
"איך את מתכוונת לעשות את זה?"
"בקלות! אספתי את הדמעות שלך מכל החודש הזה, ומהן יצרתי ספר מיוחד, ספר קסמים!" אמרה הפיה והתחילה להתעופף במעגלים, מעיפה את אבקת הפיות שלה לכל עבר.
לפתע, היא התחילה להסתובב מהר יותר, ומהר יותר, ולאט לאט כבר לא יכלו לראות את הפיה, אלא רק אור חזק מאבקת הפיות שלה. ואז היא נעצרה.
ואז, הרגישה יעלי משהו מוזר בכפות ידיה. משהו רטוב, היא הרגישה שהיא יכולה כמעט להכניס את ידיה לתוך הרטיבות, אבל היא לא יכלה.
היא הסתכלה אל כפות ידיה, וראתה ספר. אבל משהו היה מוזר בספר, זה היה כאילו הוא היה עשוי ממים, אבל הוא נשאר בצורה שלו, ולא נשפך על המיטה.
"וואו!" התלהבה יעלי מכוחות הקסם שהפגינה הפיה "אבל איך זה יעזור לי להעלים את הכאב?"
"בקלות! זה ספר קסום, וברגע שתפתחי אותו, כל הכאב יעלם!" אמרה הפיה כשהיא מעריכה את ה"כל" הקול הילדותי שלה.
"אני לא יודעת... את בטוחה שזה יעבוד?" למען האמת, יעלי ידעה שזה יעבוד, אך היא פחדה שאם זה יעבוד, היא תצטרך להתמודד עם העולם שבחוץ, והיה לה טוב לבכות במיטה שלה כל הזמן הזה...
"בטח שזה יעבוד! את מפקפקת בי?" אמרה הפיה בקול נעלב.
"ברור שלא," אמרה יעלי "אני פשוט מפחדת להתאכזב.."
"את לא, תאמיני לי." אמרה הפיה ושמה את ידה על בירכה של יעלי.
יעלי לקחה נשימה עמוקה ואמרה "אז בסדר, אם זה אומר שכל הכאב יעלם."
הפיה הינהנה בשקט.
"אבל רגע לפני שאני פותחת את הספר, תגידי לי בבקשה, מה שמך?"
הפיה חייכה בשקט ואמרה "קוראים לי דפנה."
השם היה לה מוכר. גם הפיה נראתה מוכרת אבל ליעלי לא היה זמן לחשוב על זה כי הפיה פתחה את הספר ואור חזק יצא ממנו, הפיה התחילה להתפוגג ורק אז יעלי נזכרה.
דפנה.
זו אמא.

פקחתי עיניים, הרגשתי את כל העולם מטושטש, מסוחרר ובלתי ברור. לאט לאט הכל התחיל להתבהר, הייתי בבית חולים, כשדמות מוכרת יושבת לצידי ומחזיקה לי את היד.
"יעלי?" הדמות שאלה בקול נשי "יעלי? התעוררת!"
"א-אמא?"
"כן! זו אני! את באמת ערה, יעלי אני כל כך שמחה!"
ואז נזכרתי.
בתאונת הדרכים אני נפגעתי, ולא אמא.
וכל זה היה.. חלום?
כן, חלום!
נכנסתי לקומה כשהמשאית פגעה בי...
אחרי שהתאוששתי סיפרתי לאמא הכל על החלום, אפילו את הקטע שבו דיברתי אל עצמי בגוף שלישי...
וחיינו באושר ועושר עד עצם היום הזה...

או שגם זה חלום?