לא עדכנתי
כבר יותר משבועיים, כמובן לא כי לא היה מה לספר, אלא כי לא היתה לי שנייה פנויה
להתיישב ולכתוב. אז אני מקריבה היום כמה שעות שינה לטובת הפוסט הזה, אבל בסופו של
דבר אני כן אני רוצה לזכור את החוויות שלי פה אז זה שווה את זה :)
ביום שלישי
היה לי מפגש אמיתי ראשון של דיבייט, וזה היה מלחיץ! עדיין לא השתתפנו ממש אבל נראה
שכולם לוקחים את זה ממש ברצינות ונכנסים לזה, וחלק גדול כבר די מנוסים והיו בלא
מעט תחרויות. יהיה לי גם די קשה עם האנגלית אני מניחה, אבל בינתיים נראה שזה הולך
להיות מעניין. למפגש הבא (מחר) חילקו אותנו לקבוצות ויהיה סשן אימון ראשון - אני,
אלה וריאן ביחד. אחר כך הייתה פגישה של אמנסטי אינטרנשיונל ואז הלכתי לשמוע מישהי
שהגיעה לדבר בפגישה של traffick
link
– קבוצה שפועלת נגד סחר בבני אדם. מי שהגיעה לדבר היא אחת מאלה
שהקימו את הקבוצה לפני כמה שנים, והיום היא לומדת בקיימברידג' ועדיין מאוד פעילה
בנושא. היה מפגש מעניין, היא באמת בן אדם מעורר השראה.
ביום רביעי
(ערב ראש השנה) אני, שני וליאת חילקנו תפוחים בדבש בכניסה לקנטין (ישראליות
מוצלחות שכמונו). פשוט חזרה נוסטלגית לימי מועצת התלמידים שמחלקת תפוחים בדבש בשער
(למרות שאף פעם לא הייתי בה בכלל, אבל מה זה משנה)
בקיצור זה
היה ממש מוצלח, סיפרנו לאנשים על ראש השנה ולימדנו אותם להגיד שנה טובה, והתפוחים
כנראה היו ממש טעימים כי לא נשאר כלום. וכמה אנשים גם הודיעו שהם יהפכו ליהודים רק
בשביל האוכל :)
בערב יצאנו
לחגוג את ראש השנה בארוחת ערב אצל משפחה ישראלית שמכירה את המשפחה שמכירה את שני.
היו שם בערך עוד 8 משפחות, כולם ישראלים וזה פשוט היה כל כך כיף. אי אפשר לתאר כמה
מתגעגעים לתחושת המשפחתיות הישראלית, לשפה, לתרבות, הכל... היו שם גם שני אחים
שעבדו איתי בקיץ בקייטנת האוניברסיטה (עולם קטן) ועוד כמה בערך בגיל שלנו אז היה
ממש נחמד. גם האוכל היה מעולה אז לא הפסקתי לאכול.
חזרנו מאוחר,
והייתי ממש בלחץ כי היה אמור להיות לי בוחן בביולוגיה ביום שלמחרת ולא למדתי בכלל.
ואז...
התעוררתי ביום חמישי לגלות שיש אזהרת טייפון 8,
וכל השיעורים בוטלו! איזה כיף לפתוח ככה את השנה :) אזהרה ברמה 8 נחשבת כאן משהו
רציני, אבל בתכל'ס כל מה שזה היה זה קצת רוח וגשם. ההונג קונגים האלה פשוט אנשים
לחוצים. מון צחק עליהם ממש, הוא אמר לי שמה שפה נחשב לטייפון זה מזג האוויר שיש
באנגליה כל יום. לא שאני מתלוננת – מה רע בלקבל חופשת ראש השנה, ועוד בטיימינג כזה
מושלם? אבל אמא היתה אמורה להגיע למחרת, אז כל הזמן חיכיתי שיורידו את האזהרה ל3
(אז מטוסים יכולים לנחות). אבל היה ממש כיף, קמתי מאוחר ולא ממש עשינו כלום כל
היום ורק ירד גשם בחוץ ולנו היה נחמד בחדרים החמימים שלנו. בקיצור היה יום נהדר,
כמו שרק יום חופש שלא ציפית לו יכול להיות!
ביום שישי
קמתי מתרגשת בטירוף, כל הזמן בדקתי באינטרנט אם הטיסה של אמא כבר נחתה. על הבוקר
היה לי מבחן בכימיה – שסיימתי בשנייה האחרונה אבל הלך מעולה, ואז (כי אלוהים כנראה
ממש אוהב אותי) קיבלתי שיעור חופשי כי רוני המורה לworld literature לא יכל להגיע באותו יום,
אז טסתי לשער לחכות שאמא תגיע. הזמן לא זז, חיכיתי וחיכיתי וכל מונית שהתקרבה
הקפיצה אותי אבל בסופו של דבר היא הגיעה. אי אפשר לתאר איזו הרגשה מדהימה זו היתה,
כמה התגעגעתי אליה! פשוט לא האמנתי שהיא נמצאת כאן. הלכתי והראיתי לה קצת את
הקולג' והכרתי לה אנשים, ואז הייתי חייבת ללכת לשיעור כלכלה ואז היה לי את הבוחן
בביולוגיה שנדחה, שהלך זוועה (בלי קשר לזה שהייתי על קוצים לסיים כבר את השיעור,
שהיה האחרון לפני המיד טרם ברייק).
סיימנו עם
הבוחן – והחופש התחיל! עדיין היה לי ריקוד לטיני, אבל זה סתם כיף ולא נחשב בתור
לימודים :) יצאתי עם אמא לאכול סושי במה און שן, שהיה ממש טעים (וזול), הכרתי לה
עוד אנשים וגם את הטיוטור שלי ואז יצאנו
לחפש את המלון שלנו – גסט האוס באוניברסיטה הסינית של הונג קונג. כבר היה די מאוחר,
אז עצרנו לאכול מרק בשה טין. (הערה קטנה: בהונג קונג מסיבה לא ברורה שותים מים
חמים בארוחות. אחרי ניסיונות רבים להסביר למלצרית שאנחנו רוצות מים קרים, רק מים
קרים עם קרח, היא הביאה לנו תה.) אחרי שסיימנו לקחנו מונית לגסט האוס, ומאחר שהנהג
לא דיבר אנגלית, אנחנו במפתיע לא דוברות קנטונזית ואף אחד מהסטודנטים אף פעם לא
שמע על קיומו של הגסט האוס, לקח לנו די הרבה זמן למצוא אותו. אבל כשבסוף הגענו
גילינו שהמקום ממש חמוד, ומבחינתי זה נראה מפנק ביותר: אחרי תנאים של פנימיה במשך
חודש, הרעיון של מיטה נוחה ואמבטיה משלי נראה מדהים. שתינו היינו בקריז לשוקולד
(אנחנו פשוט שתי מכורות) אז למרות שכבר היה די מאוחר יצאנו לחפש חנות באוניברסיטה.
למזלנו מצאנו סטודנט מקומי חמוד שהביא אותנו אליה (המקומיים פה תמיד ממש שמחים
לעזור לך, אפילו כשהם לא מדברים אנגלית ואין להם מושג מה אתה בכלל מחפש).
ביום שבת
בבוקר קמנו ונסענו לקאולון, לראות את המקדש סיק סיק יון וונג טאי סין. הגענו למקום
די מגוחך, יש להגיד. היו שם המון אנשים שהתפללו וביקשו משאלות עם מין מקלות קטורת
שמדליקים ומניחים בתוך כדים (גם אנחנו ניסינו) אבל כל המקדש נראה, איך נאמר, כאילו
יוצר בסין. כלומר, זול ומתפרק... הצחיק אותי שהם משקיעים כל כך הרבה כסף בדברים
אחרים אבל במקדשים שלהם הפסלים עשויים מנייר. אחרי שהדלקנו מספיק מקלות קטורת
החלטנו ללכת למסעדה תאילנדית שהספר של אמא המליץ עליה. בגלל שלשתינו יש חוש כיוון
מדהים, לקח לנו בערך שעתיים למצוא את המסעדה, רק כדי לגלות שהיא סגורה. אבל לא
נורא – בדרך ראינו פארק יפיפה (הרבה יותר יפה מהמקדש, יש לומר) ואכלנו מין קינוח
סיני ממש טעים שעשוי מגלידת מנגו, קרם וכדורי אורז קטנים, בחנות שקוראים לה,
תחזיקו חזק – shalom!
המוכרים הסבירו לנו שהמשמעות היא שלום ושלווה ושהם פשוט אהבו את המילה. בסופו של
דבר לא אכלנו אוכל תאילנדי, אכלנו מרק עם דמפלינגס – אוכל סיני למהדרין. אבל היה
יום נחמד :)
ביום ראשון
נסענו למקדש עשרת אלפים הבודהות בשה טין, שבו יש באופן מפתיע, עשרת אלפים פסלים של
בודהה! המקום היה ממש יפה, היינו צריכות לטפס 400 מדרגות כדי להגיע אליו אבל זה
היה שווה את זה. אחר כך הלכנו לאיקאה וקנינו לי שטיח סגול, כיסוי למיטה וכריות,
והפינה שלי נראית עכשיו ממש ביתית :) בערב יצאנו עם קיט, בייטה, סופי ואמא של סופי
(שגם באה לבקר) לאכול בקואולון טונג. האוכל היה טעים והאימהות שלנו התחברו ממש,
ואנחנו זכינו לשמוע רכילות (בכל זאת, גם אני וגם סופי לא היינו בקולג' כמה ימים).
ביום שני
הלכנו להסתובב בסנטרל, טיפסנו למגדל של בנק אוף צ'יינה ועשינו תצפית על העיר,
ראינו כל מיני מקומות נחמדים – גלריות ובתים יפים ושוק של בדים עם צעיפים מקסימים.
הגענו לסוהו וסתם הסתובבנו לנו בין החנויות, שתינו שוקו חם ומצאנו מסעדה בשם
ביירות שמוכרת פלאפל. בערב יצאנו לאכול דים סאם עם שני ואמא שלה, שהיה ממש טעים :)
ביום שלישי
רצינו ללכת להחליק על הקרח בפסטיבל ווק אבל היתה שם איזושהי תחרות אז אי אפשר היה
להיכנס (לא נורא, במילא כאבו לנו הרגליים) אז נסענו לסאי קונג, שזו מין עיירת חוף
קטנה. על הטיילת היו המון מאכלי ים מוזרים בטירוף, בכל מסעדה היו אקווריומים
בכניסה עם דגים וסרטנים (שזה עוד סביר) אבל גם יצורים לא מזוהים בעליל. אבל המקום
היה יפה והיה נחמד לשבת ליד הים ולנוח לנו קצת. בערב שוב הלכנו לשה טין לאכול,
ואמא הזמינה צדפות חריפות בטירוף, אני לא הייתי מסוגלת לאכול אותן אז היא פשוט
אכלה את כולן בעצמה :) אני ניסיתי וכמעט יצא לי עשן מהאוזניים אז ויתרתי.
ביום רביעי החלטנו בספונטניות לנסוע למקאו! קפצנו
לקולג' לקחת את הדרכון שלי ונסענו לחו"ל (מקאו זה בסין) במעבורת. הלכנו למגדל
מקאו (זה שהיה במרוץ למיליון, שנראה כמו אנטנה ענקית) וטיפסנו למעלה, הנוף היה
מדהים... רציתי לעשות את הסקיי ווק, שבו הולכים על המרפסת החיצונית של המגדל (בלי
מעקה, קשורים בחבלים) אבל זה היה יקר מדי. אחרי שעלינו, שמחתי מאוד שזה היה יקר
מדי והיה לי תירוץ למה לא לעשות את זה, כי זה היה מפחיד נורא. יצאנו למרפסת עם
מעקה לראות מישהו אחר קופץ בנג'י, זה היה מספיק אנדרלין בשבילי. הבחור שהפעיל את
הבנג'י די צחק עלינו, ואמר שהתירוץ של כל הישראלים שמגיעים הוא שזה יקר מדי.
אחר כך הלכנו לראות גנים יפים ואז הסתובבנו קצת, מקאו
די יפה. היא היתה תחת שלטון פורטוגל אז היא נראית די שונה מהונג קונג. ממש שמחתי
לצאת קצת מהעיר ולראות קצת דברים חדשים :)
בלילה של יום
רביעי נפרדתי מאמא, לא בפעם האחרונה אבל עדיין היה לי מאוד קשה. הידיעה שאני אראה
אותה שוב רק עוד חודשיים וחצי לא היתה קלה בכלל. הביקור שלה הוציא אותי לגמרי
מהשגרה של הקולג' וזה כמעט היה כמו להתחיל הכל מחדש, ההסתגלות והכל. חזרתי די
מדוכאת, אבל אז החברים המקסימים שלי באו לחבק ולעודד אותי :) אבל עדיין את הערב
בילינו בבכי – אני שני וסופיה כי האמהות שלנו עזבו, ופרן כי היא רבה עם החבר שלה,
כמו שאתם רואים החדר היה במצב רוח אופטימי! אחר כך, כדי לשפר את המצב עוד יותר,
כשליוויתי את שני לחדר שלה נתפסתי באינטרדורמינג על ידי טרבור. הסבר מהיר: טרבור
הוא המורה שלי לכימיה, הוא מורה מעולה אבל ממש קשוח ומפחיד, ובואו נגיד שלא הייתם
רוצים לאחר לשיעורים שלו. (לעירוני אלפניקים שביניכם, דמיינו את דינה סתר בגובה
מטר תשעים). אינטרדורמינג זה להיות בחדר של מישהו אחר אחרי השעה בלילה11, שזה אסור (לא כולל סופ"ש).
עכשיו, כמו שאתם מתארים לעצמכם אנחנו מפירים את החוק הזה כל הזמן, ובדרך כלל
למורים לא אכפת, חוץ מטרבור כמובן. הוא גר בבלוק 2 – הבלוק של שני- ולכן הם כל
הזמן מסתכנים בלהיתפס. בבלוק שלי זה פשוט
לא מעניין את המורים, בקומה שלי גר מארק – הטיוטור שלי, ואני בספק אם הוא אי פעם
תפס מישהו באינטרדורמינג. בכל מקרה, טרבור תפס אותי בשעה 23:10 ואחרי שהייתי בחדר
של שני בדיוק דקה, שזה בערך האינטרדורמינג הכי מטומטם שיכול להיות. אז קיבלתי
גייטינג (ריתוק) לשני סופי השבוע הבאים. בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להתעודד!
קמתי בבוקר
יום חמישי כדי להיפרד מאמא לפני השיעור הראשון. כמעט לא התעוררתי, רק במזל סופיה
התעוררה בחמש וחצי והעירה אותי. ליוויתי את אמא לאוטובוס וזה פשוט היה כל כך קשה.
אני חושבת שכמה שהתגעגעתי אל המשפחה שלי, לא הבנתי עד כמה עד שהייתי צריכה להיפרד
מאמא מחדש. אחרי שחזרתי בוכה לקולג' היה לי מבחן במתמטיקה שדווקא הלך בסדר אבל אז
כדי להמשיך את היום המקסים הזה הנסיעה של קייג' דוולרס התבטלה ברגע האחרון כי
העובדת הסוציאלית שאחראית עלינו לא יכלה להגיע, וזה פשוט ממש עצבן אותי. בערב התחמקתי
מללמוד למבחן בביולוגיה והלכתי לGIF
בנושא התנקשויות פוליטיות, מה שיתברר כטעות רצינית ביום שלמחרת - המבחן בביולוגיה
היה ממש גרוע.
עכשיו, שימו
לב לגאונות שלי ושל שני. הזמינו אותנו לJCC – Jewish community center, לארוחת שבירת הצום אחרי יום
כיפור, אז הצלחנו לדחות את הגייטינג שלנו לשבוע הבא אפילו ששתינו לא צמות.
וכך ביום שישי בערב יכלנו לצאת לבוב (BOB) שזה מסיבה על החוף שליד הקולג'.
היה ממש כיף, רקדנו ואנשים ניגנו בגיטרות והיתה אווירה טובה :)
ביום שבת כמובן שהתעוררתי מאוחר ודחיתי את כל העבודה
שהיתה לי ליום ראשון. בערב אני ושני הלכנו לJCC, היה אוכל ממש טעים (חוץ
מהקינוחים שהיו פרווה) וגם פגשתי את רון שעבד איתי בקיץ ועוד חבר'ה בגיל שלנו אז
היה כיף. כשחזרתי לקולג' יצאתי שוב עם טיפאני וטרבור ואז חזרנו וראינו סרט ממש
מוזר.
ביום ראשון היה יום פתוח, שבו המון מקומיים מגיעים
לראות את הקולג' ולהתרשם ממנו. התנדבתי להדריך סיור בקולג' וזה היה ממש כיף להסביר
על הקולג', מתחילים להעריך את כל מה שיש לנו. היו כל מיני הופעות ושטויות ודיברתי
עם פירסטיירז פוטנציאלים למה הקולג' שלנו הוא הכי שווה :) אחר כך הכנתי עם לורה
ובייטה את הפרויקט שלנו באנגלית – להכין פרסומת שמכוונת לתלמידים בקולג' ולנתח
אותה עם כל הכלים שלמדנו. אחר כך עבדתי עם אלה וריאן על הנאומים שלנו לדיבייט. בערב
היה voice- שזה הרצאה קצרה שמישהו
עושה פעם בשבוע, על כל נושא שבעולם. הפעם חוזה דיבר על מלחמות שוורים, זה היה די
מזעזע.
חוץ מזה, ביום ראשון גילינו לאיזה צ'יינה וויק אנחנו הולכים! אני משתתפת בפרויקט 7, שבו נוסעים לNanning (איזור כלשהו בסין) ומלמדים אנגלית במשך שבוע בבית ספר של בנות מיעוטים. הייתי קצת מאוכזבת בהתחלה, ממש רציתי את פרויקט 6 אבל נראה שיש לי קבוצה נחמדה אז יהיה בסדר.
ביום שני בבוקר
התעוררתי בשעה 7:26, כשהשיעור הראשון מתחיל ב7:30. זוכרים את טרבור, המורה המפחיד
שאסור לאחר לו לשיעורים? אז כמובן שהשיעור הראשון שלי היה איתו ואיחרתי ב5 דקות.
מיותר לציין שהוא ממש כעס. די מצחיק האמת, כתבתי את הפוסט הזה לאורך כמה ימים אז
יום אחרי שאני כותבת על טרבור וזה שהוא קשוח אני מאחרת לו לשיעור. לא מספיק
שאיחרתי, גם לא הבאתי מחשב והיינו צריכים את המחשבים בשביל הניסוי. וכל זה אחרי
שכמה ימים לפני הוא תפס אותי באינטרדורמינג. החיים יפים!
אחרי
הלימודים היתה לנו פעילות על שינה בקולג', שבה כולנו דיברנו על כמה שאנחנו צריכים
לישון יותר מה שלא מנע מאיתנו ללכת לישון מאוחר באותו יום ממש. אחר כך היו לנו
פגישות בשביל צ'יינה וויק, נראה שיש לי קבוצה ממש חמודה ושהולך להיות כיף בטירוף!
אני ממש מתרגשת לקראת זה.
ביום שלישי
היה לי את הדיבייט, חשבתי שזה הלך די בסדר אבל אז גריפית' (הסקנדייר שמנהיג את
הפעילות הזו) אמר שהיינו ממש גרועים. אבל זה בסדר, לא ציפיתי שהפעם הראשונה שאני
משתתפת בדיבייט ועוד באנגלית תהיה מדהימה. יצאתי מוקדם מהפעילות כי הייתי חייבת
להוציא כסף בשביל הויזה לסין לצ'יינה וויק, אז אני וקיט נסענו למה און שן. כשחזרנו
היתה לי פגישה של אמנסטי אינטרנשיונל, אנחנו מארגנים "בראנץ' אמנסטי"
ביום ראשון שבו כולם יכתבו מכתבים כחלק מקמפיינים של אמנסטי או סוגיות אחרות
שהחלטנו עליהן. בעיקרון יש 4 נושאים, והתחלקנו ל4 קבוצות כשכל קבוצה תעזור
לתלמידים האחרים לכתוב את המכתבים ותסביר להם על הנושא. הקבוצה שלי מתרכזת במשבר
הפליטים בהונג קונג. למרות שאני לא יודעת עד כמה כתיבת מכתבים תעזור או אם מישהו
בכלל קורא אותם, זה יחזק את הקמפיינים של אמנסטי ויראה שיש עוד אנשים שעומדים
מאחוריהם.
אחרי הפגישה
היה לי שיעור בלט ואז הלכתי להכין דו"ח מעבדה בחדר של טרבור כי רצינו לעשות
את זה ביחד אבל התברר ששנינו לא ממש יודעים מה אנחנו עושים. ואז עוד אנשים הגיעו
וכמובן שלא התרכזתי בכימיה יותר מדי, שזה נפלא בהתחשב בזה שהדד ליין היה ביום
רביעי בערב וברביעי ידעתי שלא יהיה לי זמן לכלום.
ביום רביעי
בארוחת הבוקר שני אמרה לי שיש איזשהן חדשות בעניין גלעד שליט, היא לא ידעה מה
בדיור, אבל אחרי כל כך הרבה פעמים שכמעט היתה עסקה לא באמת התרגשתי. אבל אז הלכתי
שיעור מתמטיקה ופגשתי את שני שוב והיא סיפרה לי שיש עסקה! אי אפשר לתאר איך
התרגשנו, פשוט ישבנו שם עם דמעות בעיניים ולא האמנו. למרות שתמיד התלבטתי בעניין
גלעד שליט, לא הייתי מהאנשים שטענו "בכל מחיר", אף פעם לא הצלחתי להחליט
– כששמעתי שמחזירים אותי זה פשוט שימח אותי כל כך.
אחרי הלימודים הלכתי לאפות עוגיות בשביל קייג'
דוולרס, אנחנו רוצים למכור אותן ולגייס כסף בשביל החוברות שנוציא. העוגיות יצאו
ממש טעימות... יצאתי באמצע לעוד פגישה בשביל צ'יינה וויק, ובה התנדבתי להיות
האחראית על הcultural evening
שנכין לתלמידות שם. ואני צריכה ללמד את כולם הורה כי שני הג'ייסונים (המורה
והתלמיד) חושבים שזה מגניב. זה באמת נחמד שאני מתנדבת לעשות דברים כשאין לי מושג
איך יהיה לי זמן לזה. הסכמתי להשתתף בערב התרבות האירופאי (שאלו את הישראליות בגלל
שאנחנו באירוויזיון וכאלה) וגם לזה עוד מתחילות פגישות וגם להן לא יהיה לי זמן,
שלא לדבר על הפרויקט של ביטה... בקיצור אם זה עוד לא היה ברור, החיים פה לחוצים!
אחרי הפגישה חזרתי לאפות עוד עוגיות, ואז חזרתי לחדר, סיימתי סוף סוף את
הדו"ח הטפשי לכימיה ואז הלכתי לטיוטור דינר, שהיתה כיפית ממש! אכלנו פיצה
וגלידה וראינו סרט ממש טוב של וודי אלן. אחר כך כולנו היינו במצב רוח טוב ורקדנו
בחדר של קיט ולואקה כמו חבורת מפגרים, ואנחנו כבר מתכננים להופיע בcafe הבא עם הריקוד שלנו,
נראה איך זה ילך.
בקיצור היה
יום מקסים! גם נראה שככל שיש עלי יותר לחץ אני יותר יעילה ואני עושה דברים יותר מהר, אז הדברים משתפרים פה.
עד כאן
העדכון להפעם, אם קראתם הכל באמת כל הכבוד. לילה טוב, אוהבת ומתגעגעת!
מאיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
