סופ"ש-
בשבת התעוררתי מאוחר ויצאתי עם הת'ר וסופי למה און שן לסדר לי סוף סוף
חשבון בנק (פעם אחת כבר נסעתי כדי לגלות שאני צריכה את הדרכון ולא את תעודת הזהות
ההונג קונגית שלי, למרות שהיה כתוב במפורש שצריך את תעודת הזהות).
בערב יצאנו אני, הת'ר, קיט, לואקה וסופי לראות את הסרט "יום אחד"
במה און שן. רצינו לאכול סושי לפני, אבל לכל המסעדות היה תור של 45 דקות לפחות אז
בסוף פשוט לקחנו טייק אווי ואכלנו סושי בזמן צפייה בסרט. זה אמנם דרש קואורדינציה
מיוחדת (תנסו אתם לאכול סושי עם צ'ופסטיקס כשאתם אפילו לא יכולים לראות אותו!) אבל זה
היה נחמד. אחרי שקראתי את הספר (שממש אהבתי) היו לי ציפיות די גבוהות מהסרט, אבל
הוא באמת עמד בהן! הוא היה באמת יפה (ועצוב). כולנו יצאנו עם עיניים אדומות. הסרט
המושלם לשבת בערב, אין ספק! אבל אז חזרנו לקולג' וישבנו קצת עם אנשים ואז הזמנו
פיצה ועשינו שטויות בדיי רום והלכתי לישון במצב רוח טוב.
ראשון עבר לו במהירות עם קצת מנוחה וניסיונות ללמוד למבחן בכלכלה (לא עבד
משהו). הגעתי למסקנה שהימים הכי קשים מבחינת געגועים הם בסוף השבוע – כשיש קצת זמן
לנוח ופתאום מתחילים לחשוב על הבית והמשפחה. לא תרמה העובדה שממש התקשיתי עם החומר
למבחן, וכמו שסיכמה את זה לואקה: "אני לא מבינה את השאלה - קשה לי - עצוב לי
- אני רוצה הביתה". איכשהו תמיד משברים פה מסתיימים בגעגועים הביתה... אבל
לפחות כולנו עוברים את זה ביחד. אני באמת מרגישה שיש כאן אנשים שתומכים בי, שיבואו
לחבק אותי ולעודד כשאני עצובה.
בסופו של דבר עברנו גם את המשבר וגם את המבחן, שלא היה נורא כמו שחשבנו
(אני מקווה...). בצהריים היתה הרצאה של הספרנית על מקורות מידע שכולם פשוט ישנו
בה, ואז היתה הרצאה על צ'יינה וויק! אני ממש מתרגשת לקראת זה. זה שבוע שבו כל
הפירסטיירז יוצאים בקבוצות של בערך 15 למסע של שבוע בסין, כשיש 8 פרויקטים לבחור
מתוכם, כל אחד מתקיים במקום אחר ויש לו מטרה שונה. חלק מתמקדים בתרומה לקהילה –
התנדבות בבתי ספר מקומיים למשל, חלק בטיולים, אחרים בחקירת תרבות חדשה. כולם
מעניינים ונשמעים מדהימים, אני כבר לא יכולה לחכות.
אחר הצהריים יצאנו אני, שני וליאת לקנות דברים בשביל ראש השנה כאן. אנחנו
מתכננות לחלק תפוחים בדבש בקנטין, אז קנינו בערך 50 תפוחים. תאחלו לנו בהצלחה
בלחתוך את כולם (:
בערב היה peer
support session. פיר סופורט הם סקנדיירז שבעצם נמצאים
כדי לעזור לשאר התלמידים ולהיות סוג של אוזן קשבת עבורם. אז היתה שיחה קבוצתית על
הקשיים שלנו והגעגועים אבל גם על החוויות הטובות שהיו עד עכשיו והתקוות לעתיד.
היתה שיחה ממש עמוקה ומרגשת, לא מעט דמעות נשפכו שם אבל זאת היתה הרגשה טובה לדעת
שאני לא היחידה שקשה לה, ולשמוע מהסקנדיירז שהכל משתפר בסופו של דבר.
אמא מגיעה עוד 4 ימים! אי אפשר לתאר כמה אני מתרגשת. זה לא ייאמן שהיא תהיה
כאן, בקולג'. זה אפילו קצת מוזר לחשוב על זה. דיברתי בפוסטים קודמים על כך שמדובר
בשני עולמות נפרדים, זאת הולכת להיות ההתנגשות ביניהם. אבל אני לא יכולה לחכות
שהיא תגיע כבר! אוף שיעברו כבר ה4 ימים האלה.
כבר 12 בלילה ועוד לא התקלחתי ואפילו לא הכנתי שיעורים בכימיה למחר.
לילה טוב לבינתיים.
מאיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
