לאט לאט, ככה ממש, בלי באמת להרגיש, בלי לספור כל יום, בלי לחשוב על כל חודש, ובכלל בחודשים האחרונים בכלל בלי להרגיש איך הזמן טס, הגעתי לרגע הזה שעוד שלושה ימים הייתי אמור לצאת לחופשת שיחרור ובסוף ינואר להשתחרר אל 2013 נטול צבא ההגנה לישראל (לפחות עד המילואים). 

אבל זה לא הולך לקרות ככה. ככה זה היה אמור לקרות, ככה זה היה צריך להיות בחלומות שלי אי שם בדצמבר 2010, כשהצבא היה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לי, מה שלוקח את החיים שלי אל תוך הידיים שלו ומתחיל לעסות את הפלסטלינה שהייתה כל כך מגובשת ולחרב אותה. מי היה מאמין שאני אצליח להחזיק מעמד שלוש שנים, שלושים ושישה חודשים, אלף ושבעים ותשע ימים במערכת הזאת שכל כך תסכלה אותי בהתחלה, שכל כך פחדתי ממנה, ולא רק להחזיק מעמד אלא גם להגיע למצב שאני חותם קבע לשלושה חודשים. 

אז כן זה קרה בסופו של דבר, עם כל מה שעברתי, עם התפקיד הלא ברור הזה שנפל עליי, שרחוק ממני שנות אור, אני כל כך הייתי אמור לעשות תפקיד שמצריך ממני אך ורק התעסקות עם המחשב, אפילו יצא לי לדמיין את עצמי מדריך כלשהו, אבל זה הכי הרבה שהצלחתי לחשוב על עצמי. אז איך הגעתי בסוף למצב שאני מתעסק עם דברים טכניים, יודע שמות של כלים שבעבר מבחינתי כולם היו מברג, וסוחב נשק, ומתעסק באיזה תיק צריך להכין בשביל שבוע בשטח בלי מקלחת. 

אבל בסוף זה היה שווה את הכל, כל רגע מזה, ורק בשביל הדברים שחוויתי, בשביל האנשים שהכרתי, בשביל הפוסטים האלה שכתבתי פה על סף דמעות, ובשביל התמונות בפייסבוק שהיום כיף להסתכל עליהן, בשביל כל אלה זה באמת היה טוב. אני תמיד חשבתי שאנשים מאוד מגזימים עם זה שבצבא אפשר למצוא חברים לכל החיים, שמשם לוקחים את האנשים שיילכו איתך לתמיד, וגם עד אמצע השירות שלי ממש האמנתי בזה. אבל היום כשאני חושב על זה, אני דווקא כן חושב שיש לא מעט אנשים שהייתי רוצה לשמור איתם על קשר. אז לפחות במשהו אחד הצבא כן השפיע עליי.

כי אני רוצה לנפץ משהו אחר, אני לא חושב שהצבא שינה אותי, הרבה אנשים אומרים שהם יצאו מהצבא בוגרים יותר, שהם יצאו צלולים יותר, שהם יצאו אנשים אחרים שחושבים אחרת. ממש לא, אני לא מרגיש שונה, ויכול להיות שאני מאוד נאיבי כשאני אומר את ככה עכשיו, אבל אני באמת חושב שאני עדיין 'אני', פשוט עברתי יותר דברים, צברתי ידע, וחוויות, והתמודדתי עם יותר דברים. אם אני באמת צריך לסכם את הזמן הזה, אני חושב שאני יכול להגיד בלב שלם ששרדתי, וכל כך הייתי רוצה למסור את זה לאני עצמי מלפני שלוש שנים, שרק רציתי לדעת ששם בסוף אני אהיה בסדר, זה הכל, לא יותר מזה, אז שרדתי, ולא רק שיצאתי בסדר, אפשר להגיד שגם יצאתי מחוזק ועם חיוך על הפנים. ואו כמו מוזר וכיף היה לכתוב את הפוסט הזה.

אז לכל אלה שעוד לא הגיעו לשלב הזה מה שיש לי להגיד לכם זה שלפחד זה טבעי, אבל זה עובר. תנו צ'אנס לכל מקום שתגיעו אליו, וכנראה שזאת עצה לחיים שאני עצמי עדיין לא הספקתי להפנים, אבל ככה זה, תנסו, תראו קודם מה הולך, גם אם בהתחלה הכל נראה כל כך מחריד, אולי עוד תופתעו לטובה.