הגם אתה ברוטוס?

סיימתי י"ב... איזה קטע....

הרבה זמן שאני שואפת להגיע לרגע שבו אוכל להגיד "סיימתי י'ב"... והנה הוא הגיע, וזה לא מרגיש לי כזה מיוחד... אבל יש מן הרגשת הקלה שכזאת.. :]

 נו, שוין....

וסבא שלי הביא לי צמיד ושעון כמתנת טרום יום הולדת וגיוס... איזה סבא מקסים!! :]

"הריני סוחב על כתפי מאה דורות. קשה לי.
כה קשה לי. אולם הן לעת עתה מוכרח אני לסחוב.
אני רוצה ואני מוכרח, אני, שראיתי השמדת שלושה דורות, מוכרח אני לחיות
עבור הבאים. כל העולם מוכרח להכיר ולדעת את מעשי הזוועה
של הפושעים הללו. דורות על דורות יקללום. דווקא עלי לגרום לכך.
אף הדמיון הנועז ביותר לא יוכל לתאר זאת. ברצוני למסור הכל בנאמנות."

-יעקב ויירניק

יעקב ויירניק היה נגר שחי שנה במחנה ההשמדה טרבלינקה והצליח לשרוד, הקטע הוא מתוך עדותו אשר הוא כתב...

למה אני כותבת את זה?

היום, 1.6.2013 מציינים 71 שנה לפתיחת מחנה ההשמדה טרבלינקה (1.6.1942), וזה נראה לי חשוב וראוי לציון גם פה...

הנה עוד הזדמנות שלי לדבר על המסע לפולין, אני זוכרת שנחתנו בוורשה, המדריך אמר שעכשיו אנחנו נוסעים לטרבלינקה. ביום הראשון בפולין, כבר נסענו לטרבלינקה. כל מה שראינו שם היה דשא (הרבה דשא!) וסלעים. חלק מהסלעים היו מסודרים כפסי רכבת, וחלק מהסלעים היו מפוזרים ברנדומליות, כל סלע בגודל אחר, כל סלע מייצג קהילה יהודית אחרת. על חלק מהסלעים היה כתוב שם של המקום בו חיה קהילה יהודית, ורק על סלע אחד היה כתוב שם של אדם פרטי: יאנוש קורצ'אק (הנריק גולדשמיט). מקום מלא בעצמה, למרות שאין שם באמת כלום, עדיין מרגישים הכל. במרכז האנדרטה עם הסלעים ישנו סלע גדול, מפוסל באופן לא לגמרי ברור, בחלק העליון של הסלע זה נראה כאילו יוצאים פרצופים של אנשים, נראים קצת דחוסים ונבלעים אחד בתוך השני, זה היה סלע גבוה שאי אפשר לפספס ולא לבהות בו, לנסות להבין מה הולך שם.... להרהר מה זה המקום הזה....

ליד הסלע של יאנוש קורצ'אק המדריך שם לנו את השיר "שמור על העולם ילד", וליד הסלעים המסודרים כמו פסי רכבת הוא שם לנו את השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה"...

"יום אחד כל זה יבוא אל קיצו והרשע ימוגר. יום יבוא ועל חורבות ערים נשמות יבנו בתים חדשים, תינוקות שוב ייוולדו וילדים ישחקו בשולי הדרכים. החיים יזרמו כי זו דרך העולם, השמש תזרח, הכל שוב ישגשג ואיש אולי לא יזכור. אני רועד לעצם המחשבה שאיש לא ידע ועוד יותר אני פוחד שאיש לא יאמין. אני חרד למחשבה שאנחנו, המעטים, פליטי הלהבות וניצולי האימה נחשב כלא שפויים אם נספר את קורותינו.

דור יעבור מן העולם; את עיני אחרוני העדים יכסו רגבי עפר ויחד איתם יגיע קץ הזיכרון. כעת אני עייף. עייף ומרוט וחדל כוחות.

רק דבר אחד בוער בי ומאיץ בי – לספר! לספר במדויק ומיד. לספר עכשיו, היום, שמא מחר תשיג אותי היד הרשעה ולא אחיה עוד ולא אספיק. לספר עכשיו, כל עוד הזיכרון טרי, חי וקיים נאמנה ואיש לא יוכל לטעון שהזמן שיבש את האמת. לספר מייד, כדי שהעולם ידע, כדי שהעולם יקום ויעשה מעשה ללא דיחוי. כדי שהארץ תרעד…

 עבורך הקורא ולמענך, אני מתאמץ להמשיך את קיומי הדווי. עבורי – אבד קסמם של החיים. שכן, כיצד אוכל לנשום לרווחה ולשמוח בכל מה שנברא על פני האדמה?" -יעקב ויירניק