"הגרמנים הלכו, הריח התנדף ונשארו העפר והבטון. השמים שחורים וקרקור העורבים מעיר את המתים מהחלום. הגשם שוטף את עקבות הצורר, מותיר אחריו כתמים. לו הבין אלוהים את מילות המשורר היו פה היום גנים." (לא יודעת מי כתב את זה)
אתמול היה יום השואה הבינלאומי, בעקבות זאת החלטתי לקרוא את מה שכתבתי ביומן מסע לפולין, היה מעניין, זה העלה בי המון מחשבות... אני עד עכשיו חיה את המסע הזה, הוא לא נגמר מבחינתי, אני ממשיכה לקרוא ספרי שואה (רק ספרים על השואה, לא שום דבר אחר) כל יום יוצא לי לחשוב על המסע הזה, כל יום קורה לי משהו שמזכיר לי את המסע הזה....
קראתי לא מזמן קטע שנכתב קצת אחרי משפט אייכמן (כן, קטע ישן) והיה כתוב בו שכל ניצול שואה הוא גיבור, כל ניצול עבר את הזוועות של המלחמה בדרך כזו או אחרת, לכל אחד זה היה קשה אבל כולם התמודדו עם זה בדרך שלהם, וזה נכון. חלק יגידו על חלק מהחוויות שהם לא היו כאלה מסובכות, וממש מעצבן אותי שאומרים את זה! א. אתם לא חוויתם את זה, שתחוו את זה בעצמכם אחר כך תגידו דבר כזה, ב. אם לכם זאת לא חוויה מסובכת, להם זה כן היה, הם היו צריכים להתמודד עם זה, כל אחד שונה מרעהו וכל אחד חווה את הדברים אחרת ומתמודד איתם אחרת.
סליחה על החוסר קשר בין הקטעים, אני כותבת ישר מה שעולה לי לראש ופורקת עצבים...
אתמול הבית ספר שלי עשה פעילות ט"ו בשבט, וזה עצבן אותי... כאילו, אין לי בעיה שיעשו פעילויות, שיציינו חגים... אבל מה עם יום השואה הבינלאומי אתמול? איפה הכבוד לזה..? לי אישית זה היה חשוב לציין את זה, והחלטתי לא להשתתף בפעילות ט"ו בשבט ולהתעסק בדברים אחרים.... זכותי, לא? נחמד שיש לי בית ספר ברוח דמוקרטית שנותן לי את האפשרות לא להגיע לפעילויות מהסוג הזה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
