תהיו רגישים, אמיתיים. זה יום זיכרון.

תפסיקו לתקוע ביקורת שלא קשורה לכלום. לקלל את הערבים.

תזכרו את הלוחמים, את אלה שמתו. גם הערבים שנלחמו למען המדינה שלנו, גם אותם.

לא רק היהודים. כל מי שהקריב את חייו, כל מי שחייו נלקחו ממנו או נגזלו ממנו. לא בהכרח שמת, אלה שנפגע למען המדינה.

זהיו רגישים. יום אחד של חוסר אנוכיות ואגואיסטיות.

זה קשה מידי?

ולא, לא צריכים להיות צבועים ביום הזיכרון ולא להתחיל בביקורת פוליטית.

תנסו להגיע לרגש שלכם, גם אם הוא עמוק מאוד.

אני מאמינה שיום זיכרון, לא צריך להיות משהו שרק בוכים בו, 

לא משהו שרק זוכרים,

לא משהו שמביעים בו דעות פוליטיות כי זה מפנה אליך את מרכז העניינים.

זה אמור להיות יום שבו הרגש הוא זה ששולט, אבל שולט בחוכמה.

אוף, נמאס לי להיות כזאת.

עד שאני מחליטה שאני באמת מאוהבת, שזה לא סתם משהו.

אני מוצאת לעצמי כל תירוץ כדי לטעון שאני לא.