אני רוצה להרוס את השגרה הזאת.

אני אצא מהמסגרת הזאת. או

לפחות אשנה אותה

על כל התקדמות שתהיה, אני אחזור 20 צעדים אחורה.

אני מתקדמת וקולטת ששכחתי הכל, חוזרת אחורה בריצה.

כל פעם מחדש.

אני כבר לא בטוחה שאני לומדת מטעויות,

הטעות הזאת פשוט לא נגמרת. 

3 שנים כבר אני מנתקת קשר עם אנשים במהלך השנה, בתירוץ שאין לי זמן.

אין לי זמן באמת, אני מחוייבת יותר למסגרות שהצבתי לי מאשר לעצמי.

אבל, הכל תלוי באיך מגדירים זמן.

החברה הכי טובה שלי, אני כבר לא החברה הכי טובה שלה.

להיפגש עם חברים אחרי ביצפר בלי סיבה, זה כבר לא קרה מכיתה ו.

אני פאקינג בי'.

חחחחחחחחחח

אני פשוט לא לומדת מטעויות.

או שאני מושלמת מידי 1אלה פשוט לא טעויות.

(צניות כן?)

אני לא יכולה לסבול אותו. אני לא יכולה לסבול אותו שזה מצחיק.

היינו חברים, כיתה ו'. הייתי הילדה של אמא, היא אמרה שהוא נחמד אז אני הסכמתי.

היינו חברים, התחמקתי ממנו כל פעם. לא נהנתי להיות איתו.

אבל בדרך הביתה, היינו הולכים ביחד. 

אני לא זוכרת כמה זמן זה נמשך, אבל אני זוכרת איך זה הסתיים. אמרתי לו שרק בגלל אמא שלי הסכמתי,

והוא בכה, כל כך בכה, אני עדיין רואה אותו בוכה ככה כשאני מסתכלת עליו.

היו לו עוד חברות מאז. אני הייתי הראשונה.

הוא מתחיל עם כל אחת. ראיתי אותו לפני חצי שנה. שוב.

הוא אמר שנפתחתי, שאני לא סגורה כמו פעם.

והדבר היחידי שראיתי כשדיברתי איתו היה הבכי.

הרגשתי שאני מנצלת אותו שוב.

הוא לא היה כזה אז, הוא היה איכפתי, הוא חיפש יחוד.

עכשיו הוא רודף בנות, הוא מתחיל עם כולן בו זמנית.

אני עדיין זוכרת את הבכי.

אני רק רואה את הבכי.