״חושבים שאת סנובית. תדברי קצת.״

״חושבים שקרה לך משו, תגיבי.״

״אני יודעת להעביר את הזמן טוב לבד. לבהות- ולא להפסיק.״

״האדם הוא חיה חברתית. צורך בסיסי לה הוא החברה.״

 האומנם?

והדרך מפותלת,

ובטיסת נדנדות,

יעברו הדברים דרכיך.

מפותלת הדרך,

נדנדות טסות,

דרכך עברו דברים.

בלגן אחד גדול בלי סיבה,

או בלי סיבה שאני רוצה .

ושוב אין לי את הביטחון לעמוד על שלי ולומר את הדברים ולא להרפות.

מתי ריסקתי את עצמי כל כך?