אני מפסיקה עם מה שעושה לי רע.

הגיע הזמן להפסיק עם הקיבעון המחשבתי.

הבנתי מה איכפת לי, הבנתי מה חסר.

ונמאס לי למשוך הכל.

אני מפסיקה את זה,

את הניגוד הפנימי הזה, אני מפסיקה עם זה.

אני מתנתקת.

אני מרגישה את השקט הזה הרבה יותר טוב עכשיו,

יש את הצלילות הידועה והטוהר ההתחלתי.

את הפלצנות שמתפוצצת מכל פינה.

להתראות לעבדות(;

זה יפה.

זה יפה כמה שאני מאשימה את הסביבה,

כמה שאני תולה בה תקוות. 

כמה לכולם נמאס ואין עוד כוח.

כמה אני כבר לא נמצאת וכמה אני כבר לא שייכת.

זה יפה שלא איכפת להם.

זה יפה כמה הם לא אומרים על זה כלום.

אבל למה להאשים אותם? הם גם ככה השתנו וגם אני השתנתי.

אני לא רוצה קשר עם השוני הזה שנוצר.

אני לא רוצה שום דבר ממה שהולך שם וממה שהולך פה.

אני לא רוצה כלום.

אבל די, נמאס לי פה.

נמאס לי מהניגוד המוחלט הזה בין החברות, בין הקהילות ובין הכל.

בין מה שאני רוצה מרגיה וחושבת ובין מה שאני מראה ומקבלת.

נמאס לי  כל כך.

נמאס לי התפקיד של הממלאת מקום וחסרת התפקיד.

מעצבן אותי שלא באמת איכפת לאנשים.

שאין מי שאומר לי לבוא, שאין מי שמודיע ודואג שדברים יקרו.

נמאס לי כל כך.

זה מעייף לפעול, ויש לי כל כך הרבה איפה ואיך לפעול.

אני לא צריכה להוסיף לעצמי עוד מטרות.

אין היגיון פה, ואין באמת הבנה מוחלטת.

יש חלל שמשהו צריך למלא אותו.

אין לי כוח לדוג את אותו הדבר.