ההרגשה של חוסר השייכות הורגת אותי.

והקטע העצוב? זה נטו אשמתי.

משהו אחד טוב באמת? משהו באמת טוב? לא.. אני לא חושבת שיש כזה.

אני לא כשרונית עד כדי כך.

אני ממוצעת.

להיות תלמיד טוב זה לדאוג להשפעה הדדית. לדאוג שהמורה משפיע עליך וגם אתה עליו. זה לדעת שאתה לא שם נטו בשבילך, שיש שני צדדים למטבע.

אז, כן. הייתי כזו פעם.. עד כיתה ט אני חושבת. גרמתי למורים לשנות את תוכנית הלימודים שלהם מידי פעם, להכניס איזה נושא או שאלה חדשה לשיעורים מוכנים מראש שכבר היו בנויים והועברו עשרות פעמים. הייתי אחת כזאת. הייתי פלא מוזר ונחמד. עכשיו אני לא.

עכשיו אני אדם קטן ששונא את המערכת, את התיכון. את "השנים היפות" האלה של הנעורים. את ההרגשה שמכאן רק יכול להתקלקל. שאין באמת עתיד טוב. שזה ממוצע בלבד. שהכל מבולגן ולא מובן בדיוק כמו הצורה המסורבלת שאני כותבת בה. שיש מטרה אחת וזה להצליח במסגרת המקובעת הזו. ואם עברת למסגרת אחרת- גם שם המטרה מוגבלת. אבל אם תנסה לפרוץ החוצה , זה יהיה קשה, קשה מידי. כי זה מעייף, מעייף להאבק הרבה מאבקים קטנים בלי הצלחה. ומגיעות האכזבות, אחת אחרי השניה. הן כבר בנו כאן חומה, אחת שחוסמת את הכל. כל דבר שמנסה להתקרב.

אני כאן, בלי שום הצלחה וחומה של אכזבות. אני אכזבה וגם הצלחה שפג זמנה.

למה יש דבר כזה כמו תאריך תפוגה?