זה היה יום אבל. יום אבל כפוי. שנאתי כל דבר בו.

צחקתי והרגשתי אשמה. ראיתי אחרים צוחקים והתעצבנתי, כל כך התעצבנתי. 

ראיתי את כולם מגיעים ובוכים, לא.. זה לא בסדר, לא ככה.

שום דבר לא מתאים, שום דבר לא הגיוני, לא מסתדר.

איך הוא מת? מתי זה קרה? מתי הוא הספיק?

 נכנסתי לבית הספר, הדבר הראשון שראיתי זה את הפרצופים ההמומים, כולם ישובים על הספסלים במבט המום, בשוק, בחוסר תגובה,

בכאב עצור.

"את בסדר? את שומעת אותי? את בסדר?"

לא הגיבו.

המורים, הלכו במבטים המומים, בבכי עצור. ממשיכים ללכת מהר ובקצב לחדר מורים.

שיעור חינוך שעה ראשונה. לוודא מי הכיר. השיעור היחידי ב-5 השנים האחרונות שהיה שקט גמור. שום תגובה.

אפילו התמקמות על הכיסא בקצה השני של הכיתה הרגישה כצרימה חדה כל כך לאוזן.

מבט עצור, דפוק, המום. 

לא, כלום לא קרה. לא הכרתי אותו. אני בכלל לא הכרתי!

"את בסדר? את רוצה לדבר?"

"צריך לדעת להמשיך" "אי אפשר להיות באבל יותר מידי" "אסור לעצור בבטן".

"צריך לעכל, מוות קרוב".

בחטיבה, כהייתי יושבת לבד, בלי חברה מסביב, הלכתי לכיתה ליד, הכיתה שהוא חינך.

תמיד היה לו חיוך כזה, חם ומקבל. אני לא חושבת שהוא הכיר אותי, אבל הוא היה מודע אלי, קצת לפחות.

זה לא בסדר. זה לא בסדר. זה לא בסדר. זה לא בסדר.

אמרו שכל אחד מתמודד בדרך שונה, אפשר לעלות לאולם ולדבר על הכל, עליו. אפשר להישאר בכיתה, אפשר לכתוב, ואפשר להמשיך ללמוד.

הרגשתי אשמה, הרגשתי מטומטמת. לכתוב, על מה אני אכתוב? התשובה ברורה לי בראש, המילים מסודרות לי כבר במשפטים רהוטים בראש.

לא.

אני לא אכתוב את זה, לא ככה, לא עכשיו. זה מצחיק, זה מצחיק להעמיד פנים שהכרת אותו, שהיה לך איזה קשר אליו.

לא היה כזה. לא היה בכלל.

אסור לי להעמיד פנים. אסור!

השיעורים היו חלקיים, הנוכחות הייתה חלקית. הראש היה נוכח, לגמרי. "קדיש". "רקפת"

"אסור לקטוף אנשים".

אסור, לקטוף פרח מוגן.

בית ספר צריך להתחיל למיין טוב יותר את המחנכים בו, אסור שהם ימותו עוד.

אסור שאנשים ימותו צעירים. אסור שזה יקרה.

אסור גידולים. אסור סרטן. אסור להתקרב. אסור להיקשר. 

אסור.

יש לו ילדה בת 3.

ואישה.