להיות מדריך זה כיף. בעיקר לקראת הסוף.

למדתי איך לא לקחת כלום אישית, איך להיות אדישה להכל.

אני כבר לא מצליחה להרגיש כלום. אדישות בלבד.

אנשים לא ממש זוכרים שאני קיימת, ואם הם כן, אלה לא אנשים שבאמת מכירים אותי.

זה לא כיף, ואני שונאת מלחמות כאלה, על מקום, ועל תשומת לב.

אני תמיד פורשת במלחמות האלה בהתחלה, בתירוץ שאנשים יבינו לבד כמה אני שווה בלי שאני אצטרך להילחם ולהוכיח את זה.

זה לא ממש עובד לי. אבל אני לא רוצה מלחמה כזאת יותר.

אוף, אני צריכה חברים טובים, כי כבר אין לי כאלה.