אני מאובחנת. אמא שלי הזהירה אותי כל הזמן, שיכול להיות שעכשיו, שבמקום הזה, זה כבר לא יהיה כמו פעם. שכאן כבר כולם ככה. הייתי לחוצה כל כך, הידיים רעדו בלי סוף, הרגל בעטה בריצפה בעצבנות, כמה שהייתי לחוצה. אחר כך, רק חיכיתי לתוצאות, לראות מה קורה איתי. אמא שוב הרגיעה, ואמרה שלא משנה מה התשובה היא עדיין אוהבת אותי, ומקסימום נתגבר על הקשיים. זה לא נורא. האיבחון לא היה קשה כמו שהפחידו. אחרי שקיבלנו את התשובות,

אני אכן מאובחנת. אני בקבוצה הזאת.

המשכנו הלאה, היה ראיון, לראות מי הכי מתאים. כל הממצאים עמדו לפניהם, והם שאלו שאלות. איך אני מרגישה? אם אני לחוצה? אם אני מבינה מה אני עושה פה? ואז ניסו גם להתידד. מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?

יצאתי לחוצה מאוד, ראיתי את התור הארוך מחוץ לדלת. ידעתי שיש עוד הרבה כמוני שרוצים את זה, שצריכים את זה.

אבל אני אובחנתי, הסיכוי שלי גדל.

בשלב הזה כבר לא ידעתי כמה זה טוב שהסיכוי שלי גדל, לא חשבתי כבר שאני רוצה את זה.

אמא ביקשה את האיבחון הביתה, לבדוק אותו בעצמה, לראות אם אני מוכנה לזה.

היא לא אמרה לי מה היה כתוב בו, היא גם לא הראתה לי אותו מעולם.

בסוף התקבלתי, עברתי הכל.

אני שם.

כן, אני מחוננת, אובחנתי ככה.

אחרי כל התהליך הזה, והאיבחון, אין פלא שבממוצע מכל מחזור יש מתאבד אחד.מעניין מי זה יהיה הפעם.

אני מרגישה חולה לפעמים, בגלל האבחון הזה. אני לא אוהבת אותו במיוחד.