קוביה הונגרית.

בגיל 4 קיבלתי קוביה הונגרית, אני לא יודעת ממי ואני לא יודעת בדיוק מתי. אבל הייתה לי קוביה הונגרית.

ניסיתי לפתור אותה, לסובב ולסובב, למצוא את ההגיון שחבוא בא. להבין אותו לבד, אך ורק בכוחות עצמי.

המטרה לא הייתה להגיע למצב של קוביה פתורה, המטרה הייתה לפתור. להנות מהתהליך.

לא הצלחתי לפתור אותה, תמיד התקדמתי קצת, ועוד קצת, ואז הרסתי הכל והתחלתי לי שוב מחדש.

לא מזמן, בתחילת השנה, הכרתי חברה חדשה. התברר שהיא יודעת לפתור קוביה הונגרית.

היא לא למדה את זה לבד, היא לא חשבה איך, פשוט לימדו אותה את האלגוריתם, לא את ההיגיון.

ראיתי אותה פותרת את הקוביה שלה כל שיעור, חקרתי את זה עם העיניים. הבנתי קמצוץ של היגיון.

הגעתי הביתה וניסיתי, ניסיתי ליישם את ההיגיון. הצלחתי. סידרתי 2 פאות של הקוביה.

הבאתי את הקוביה לכיתה, הקוביה שכבר בקושי מסתובבת, הקוביה שתתפרק בהינף יד של חוסר תשומת לב.

גוננתי עליה. התפארתי לי בהתקדמות שלי.

לרגע, כשהסתובבתי להוציא דברים מהתיק שמעתי את הרעש המכני של הקוביה שלי. חשבתי שאולי זה סתם כיסא חורק.

החזרתי מבט לעבר הקוביה, היא עמדה שם. פתורה.

היא איבדה את כל הקסם, את כל העניין.

ניסיתי להחזיר את הקסם לקוביה, ערבבתי אותה מחדש. 

הקסם לא חזר, הסקרנות עזבה אותי.

המראה הזה של הקוביה הפתורה, כמה שזה נשמע אבילי, הוא הרס לי את הקסם של הילדות.

הוא הרס לי את הכוח שלי בתור אדם להצליח לבד.

הוא הרס לי את החשק לנסות ולהצליח.

הוא הזכיר לי שתמיד יש קיצורי דרך.

הרי, לכל קוביה יכול להיות הפתרון.

השאלה היא ,מיהו הפותר וכיצד.

הרי מהי החוכמה בידע שכזה?