זה מה שהזכיר לי אותו.

הזכיר לי את הצד שתמיד יכחיש את זה שאני קיימת. 

את זה שיש לי 2 אחים חורגים שלא יודעים שאני קיימת, כי אני סוד.

שיש לי סבא וסבתא שפשוט שונאים אותי- בעצם זה שאני קיימת.

שכל המשפחה הזאת פשוט, לא תקבל אותי לעולם ותשנא אותי רק בגלל שאני קיימת.

קיבלנו תעודות זהות, הסתכלתי על התעודה ,הדבר הראשון שראיתי היה שם האב.

זה הדבר הראשון שקפץ לי אל מול העיניים. חשבתי שהאובססיה הזאת כבר עברה, שהיא הרבה מאחורי. בסביבות בת המצווה אז סבא שלי אמר שהוא יקח אותי לסבא וסבתא שלי, מהצד השני. אמא שלי צעקה עליו ושאלה אותו אם הוא באמת רוצה שאני אכיר אותם, שאני אספוג את השנאה הזאת. בשלב הזה ויתרתי.

לא ראיתי אותו, לא הכרתי אותו. הוא עדיין חי וקיים במידה ולא הבנתם. הוא פשוט, לא כאן. הוא עם משפחה אחרת, עם חיים אחרים. הוא אף פעם לא היה כאן. 

אינעל אבוק, 

כשהייתי בת שנה משכתי לו בשערות. הוא ישר פלט בכעס אינעל אבוק, ואז הוא קלט מה הוא אומר. חיבק אותי ולא הפסיק לצחוק יחד עם כולם.

יש תמונה מאז. אחת התמונות היחידות איתו.

כמעט כולם רוצים להגיע לגיל 18 בגלל סיבה מסויימת, בשביל להתגייס, לסיים בית ספר, להרגיש גדולים או דברים אחרים.

אצלי זה פשוט, כדי שאני אוכל להכריח אותו לראות אותי.

אומרים לי שהוא לא מוכן לזה, נפשית. אני גם מאמינה שאני לא ממש מוכנה לזה, אבל אני גם לא רוצה שהמצב כמו עכשיו ישאר כמו שהוא.

מגיע לי לראות איך הוא נראה, לראות מי הוא בתור אדם.

לגלות באמת במי מדובר.

הוא בכל זאת אבא שלי.