הכיתה משנה הכל.

פעם היינו כיתה שונה, אנשים היו שונים.

עכשיו כל הבנים נהנים להראות כאילו שהם מבינים הכל.

הם מתפלספים על כלום, רבים על כלום ומרגישים שמלטפים להם את האגו.

והבנות שותקות, וכולן חושבות אותו הדבר. כמה ההתפלספות הזאת חסרת טעם.

שותקות ומהנהנות בלב, כן.. אה?, רק תסתום כבר בבקשה.

אבל הכל בשקט. מול הבנים שהאגו שלהם רק עולה, שהם הגאונים.

ואנחנו בעינייהן הטפשות השקטות.

ואז העולם בא אלינו, למה אתן שותקות, למה?

והרי, אז מדברים על קיפוח הנשים.. הן לא מקופחות.

אלו הגברים שמדי פעם מתעוררים מההתפלספות הבלתי נגמרת, וחסרת כל הבסיס,

ואז קולטים את הנשים שותקות, שותקות ומהנהנות בלב.

חבל שהם לא רגישים מספיק להבין למה.

הם מומחים בהתפלספות, לא בשום דבר אחר.

כן, זאת נראת הכללה גדולה, וחוסר התחשבות והבנה של אחר (מה שכתבתי כאן), אבל ככה, ככה אני מרגישה ורואה את הדברים. בעיני זאת כלל לא הכללה. אלא טימטום של הסביבה. ולא, האגו שלי ממש לא בשמים, הוא בתחתית.