זו הפעם הראשונה היום, מזה שנים רבות כל כך, שאני לא מרגישה נבט. אני לא מרגישה שאני בעצם קטנה וחלשה, וכל חתול יכול לדרוך עלי ולשבור אותי. אני כבר לא מרגישה שני לא מספיק טובה בשביל העולם הזה, שאני צריכה להסתתר מתחת לאחרים שיגנו עלי. זו הפעם הראשונה מזה שנים, אם בכלל שאני לא מרגישה נבט.

לא קרה היום שום דבר מיוחד, אבל קמתי בבוקר, והצלחתי לעשות כמה דברים שגרתיים שתכננתי, ואחר כך צהרים וילדים ועבודה ו... ופתאום שמתי לב שאני כבר לא נבט. אני לא יכולה לתאר את הרגשת ההקלה... ואיתה הפחד- שאחזור לשם, שהתחושה הזו לא תימשך.

היה לי ויכוח שגרתי עם אקסי- ופתאום ראיתי כמה הוא קטן, כמה הוא לא מסוגל לקחת אחריות על הטעויות שלו, כמה קשה הוא עובד כדי להקטין אותי ולפגוע בי, ויכולתי לראות ממש את השיטות הישנות- אבל הן כבר כמעט שלא נגעו בי. יכולתי להרפות- לראות אותו קטן ומניפולטיבי ולא לשחק את המשחק, ולא להיפגע, ולא לכעוס- רק להרפות, להתרחק, זה החרא שלו. אני לא משחקת במגרש הזה יותר.

איזו הקלה.