אחרי 22 שנים היתה לי בפעם הראשונה יום הולדת בלעדיו. הוא באר"הב אצל החדשה.... 

אמא שלי היתה פה (ושכחה לחזור לביתה, אבל זה כבר סיפור אחר) הילדים שלי היו מ-ק-ס-י-מ-י-ם, והחברים הקיפו אותי. אחרי 22 שנה לא היו לי רגשי אשמה על היומולודת שלי, שמתקיימת 3 שבועות אחרי שלו. נחתי. ממש נחתי.

ימי ההולדת שלו היו לי סיוט שהלך והחמיר משנה לשנה. תמיד היה מעורב בהם סקס רע, ומשפיל, חלק מזה היה שזה גם אף פעם, אבל אף פעם, לא באמת היה מספיק טוב עבורו. ולא משנה כמה נורא זה היה עבורי. תמיד היה בזה פגם שכמובן גרם לאכזבה איומה ונוראית, ולפיצויים ש- נחשו מה- גם הם היו די בסדר, ומשפילים, וכואבים, אבל לא באמת מספקים. ואחרי שלושה שבועות היה יום ההולדת שלי, ותמיד, אבל ממש תמיד, היה עצוב לי כי אם הוא לא היה לגמרי איתי- זה מגיע לי כי אני לא הצלחתי להיות לגמרי איתו, ואם כן- ברור שזה לא הוגן כי הוא נותן לי ואני לא יכולה באמת לתת לו את מה שהוא רוצה. בקיצור- סיוט.

דאגתי איך ארגיש השנה. וחוץ מזה- יום הולדת 41...

אני לא יכולה להגיד שנסחפתי בנהרות של אושר אינסופי. היה נעים, רגוע. הרגשתי אהובה, ורצויה ומוקפת אנשים טובים שרוצים בטובתי, ונחתי בתוך הפינוק הזה. ממש נחתי. לנוח ביום ההולדת שלי, לא להיות במתח, לא להיקרע מבפנים מצער. פשוט לנוח ולקבל אהבה ממי שרוצה לתת אותה. אחלה קונספט!