הצונאמי, אתם יודעים, אותו גל מים שבא אחרי רעידת אדמה בלב ים, שוטף והורס את החופים שהוא פוגע בהם. אני עכשיו אחרי הצונאמי. התגרשנו, וכעסתי והייתי נחרצת (טוב, יחסית לי) לעשות את זה, והלכתי קדימה. ואז עברנו דירה והיה הרבה לעשות ולארגן ולטפל ו... ועכשיו שקט. חוזרים לחיים. ופתאום נפלתי- עצוב לי, קשה לקום בבוקר, החיים גדולים עלי, וזה לא יום או יומיים. 

אני לא מצטערת על הגרושים, אני יודעת שהייתי חייבת לברוח משם. אני אמנם מקנאת ביחסים החדשים שלו, אבל לא הייתי רוצה לחזור אליו. אבל אני מסתכלת קדימה- וקשה לי לדמיין את החיים שלי, ואם אין תמונה אין גם לאן ללכת.

בגילי, להכיר מישהו חדש? ואיך אבטח שוב בשיפוט שלי? והילדים? מה המקום שלהם בכל זה. ואני אפילו לא יודעת אם אני רוצה.

ברור. זה מוקדם. אבל אני כל כך פצועה ממה שעברתי. איך אוכל להתקרב שוב למישהו?

אני עובדת על עצמי, לומדת, מתקדמת, מנקה. אבל כשכל זה יגמר- אהיה אישה בת 41 שניראת בסדר, אבל לא מהמם, לא מאוד מטופחת, משכילה, אכפתית, וכואבת. אני קיפוד. מי ירצה קיפוד? והקיפוד- הוא בכלל יוכל לרצות? נגזר עלי להיות לבד? זקנת חתולים כזו?

מפחיד