יומנה של נערה

אני לא כ"כ יודעת איך לכתוב את זה בלי להעליב. אני לא רוצה להעליב. גם אני לא כועסת, אני פשוט רוצה לכתוב את דעתי, אז אנא מכם, אל תקחו ללב ובבקשה אל תכעסו עליי. אני אך ורק רוצה לכתוב את דעתי. 

תופעה כ"כ ידועה שמעצבנת רבים, "בלוג יפה מוזמנת לשלי :)". זה מכעיס בלוגרים אחרים או מעצבן או שאולי בכלל לא מזיז, כשמגיבים תגובה כזאת בלי להגיד שום דבר על הבלוג או על הפוסט עצמו אלא משתמשים בתגובות כדי לפרסם את עצמם. הם אולי יזכו לכניסה אחת, במקרה הטוב, אבל מי שנכנס לא ישאר שם, כי מראש הדעה שלו תהיה שהבלוגר הוא יותר שטחי שכל מה שמעניין אותו זה כמות הכניסות. 

כמות הכניסות זה דבר נורא נחמד, אבל זה לא מראה שום דבר. אלא יכולים להיות כניסות לשניה אחת ואז הבן אדם נעלם ולא חוזר. 

לדעתי המשפט הזה זה דבר מאוד מיותר ובכלל לא נחוץ כי כשמישהו מגיב, הבלוגר שהגיבו לו ירצה להיכנס ולראות מי זה. ירצה גם לדעת על מי שהגיב לו ואולי אפילו להחזיר לו תגובה. כי נכון, זה לא הדבר העיקרי כאן, כמו כמות הכניסות, אבל זה תמיד מחמם את הלב כשמקבלים תגובות. זה מראה שאנשים באמת קראו את מה שכתבתי! ואני רוצה להחזיר להם באותו מטבע וגם לקרוא. וכמובן להגיב.

לדעתי, הדרך הטובה ביותר למשוך קוראים לבלוג היא פשוט לקרוא אצל אחרים. קודם כל יש את רשימת עשרת הכניסות האחרונות, שהרבה נכנסים להרבה בלוגים אחרים דרכה. שנית, יש את התגובות. בלוגר שהגיבו לו יכול גם להיכנס לבלוג של מי שהגיב לו רק בגלל הסקרנות, וכאן היא לא הורגת את החתול :)

לסיכום, לדעתי לכתוב "מוזמן/ת :)" וכדומה זה לא נחוץ וזה רק מוריד מהרצון של מי שקורא את התגובה להיכנס לשם. אם תקראו, תגיבו ותגידו את דעתכם הכנה, אין סיבה שהוא לא יקפוץ לביקור גם. אני אישית תמיד עושה את זה, מסקרנות ומרצון להכיר את מי שקורא כאן וכך קורה שאני מוצאת בלוגים מעניינים שנוספים למועדפים. אז אין סיבה לתגובות שטחיות שכאלה. אם תתעניינו באחרים, יתעניינו בכם. זה הכל.

יום נעים

יש לי משפחה, לא קטנה ולא גדולה, שאני נהנית איתה. תמיד. עם הרוב הגדול של בני המשפחה, במיוחד מהמשפחה המורחבת כי מה לעשות שאבא, אמא ואחותי כל הזמן לידי, באותו בית, ולפעמים פשוט נמאס וצריך לשנות אווירה. 

יש לי חבר, שאני אוהבת. מאוד. וכיף לי איתו ויש לי הרגשה טובה כשאני כשאני איתו. אני מחייכת לפעמים רק כשאנחנו יושבים אחד ליד השני ורואים סרט. אבל, לפעמים אין לי כוח גם אליו, אבל זה קורה כשהוא עושה משהו שממש הכעיס אותי או שאני פשוט עייפה ובאמת לא רוצה לדבר. אני גם בן אדם. לא תמיד הוא מבין ולא תמיד הוא מקבל את באותו הרגע, מה שמוביל לפעמים לריבים קטנים ולא נחוצים, אבל זה בסדר. למדנו להתנצל.

יש לי חברה, אחת, שאנחנו מכירות מאז היסודי בערך, וכל החטיבה היינו ביחד עד שרבנו ואז הלכנו לתיכונים שונים והקשר התנתק לגמריי. היא החזירה את הקשר לפני חצי שנה בערך ואלוהים כמה שאני מודה לה. היא באמת הייתה חסרה לה. אנחנו לא נפגשות המון, אבל כשאנחנו כן נפגשות וכן מדברות בטלפון, זה תמיד כיף ותמיד עושה הרגשה טובה בלב.

יש לי את הכלב שלי, שתמיד הוא יסתכל עליי העיניים אוהבות, וגם אם לפעמים הוא לא ירצה להתחבק איתי כמו שהייתי רוצה, אני יודעת שהוא אוהב אותי, והוא תמיד ינחם כשצריך. 

וזהו בעצם.

יש כמובן את החברים מבית הספר, אבל זה לא באמת משהו רציני. ימי הולדת וכו' אני בדר"כ איתם, אבל בימים רגילים, נדיר. כמעט ולא קורה. יש שיגידו שזה בגלל שאני כל הזמן עם חבר שלי, גם נכון, אבל אם באמת הייתי רוצה אני חושבת שהייתי מוצאת זמן גם בשבילם. כנראה שלא באמת מעניין לי איתם ולא באמת טוב לי איתם. 

החבורה היחידה שנעים לי להיות בחברתה ואני תמיד שמחה לפגוש זה החברים של החבר שלי. יותר נכון הם חברים של בן דוד שלו, אבל הוא מבלה איתם גם הרבה, במיוחד עכשיו, כשהוא הבין שלי ממש כיף איתם אנחנו עושים את זה כמעט כל שבת או שישי. את החברים הקרובים שלו אני לא בדיוק מעכלת. להיות איתם זה כמו לחזור לכיתה ז' בשבילי. ואני בכלל לא מדברת. בקיצור, בזבוז זמן ובזבוז של הסופ"ש היקר. 

בגלל החוסר רצון שלי להיות בחברתם של הרבה מהאנשים שאני מכירה, אני חושבת על עצמי ככלבה לפעמים, שאני לא אוהבת כ"כ הרבה אנשים. אני באמת כזאת? 

אז בעצם, אני לא לבד. אז למה עכשיו אני מרגישה ממש, ב"דאון"? לא דיכאון, אבל מצב רוח ממש ירוד. אולי אני סתם עייפה? אני חושבת שאני אלך לראות את הסרט מאתמול וארדם שוב. נשמע כמו רעיון טוב. עלה לי חיוך :)

נ.ב - זה באמת הופך להיות מקום שבו אני פשוט מעבירה את המחשבות שלי למילים. אני ממש אוהבת את זה. עוד חיוך

עריכה - אני לא רוצה להראות נואשת או שטחית או לא יודעת מה, אבל אני כן רוצה קצת יחס. לא הרבה. רק לראות שמישהו כן קורא כאן ומישהו כן שותף למחשבות שלי.

אני קוראת ספר, אני אוהבת אותו. אני לא מצליחה להפסיק לקרוא, אני נשארת ערה עד שאני נרדמת בזמן הקריאה וקמה בבוקר מחובקת עם הספר. כן, גם זה קורה.

בזמן הקריאה, אני מדמיינת הכל בראש, לא בפרטים הכי קטנים, אבל את התמונה הכללית, את הבתים, הדמויות, הבעות הפנים, הכל אני מתארת לעצמי בראש וחושבת כמה טוב היה אם היה גם סרט. הייתי רואה את פרי דימיוני, אבל זה לא תמיד ככה. 

כ"כ הרבה ספרים מבוימים לסרטים עכשיו, שכבר כמעט כל ספר שני הופך לסרט, כמובן שלא את כולם גם קראתי וגם ראיתי אבל את היותר מצליחים והיותר מפורסמים, כמובן שכן.

ניקח את הארי פוטר. מהעיבוד של הספר לסרט, דווקא שמחתי. לא אושר מוחלט, אבל שמחה. כמובן תלוי איזה סרט. היו כמה סרטים שהם פיספסו והשמיטו המון, אבל בסרט ה7, הם התעלו על עצמם מעל ומעבר וסלחתי להם על הכל (במיוחד על הסרט הרביעי או השלישי בו השמיטו המון קטעים. ממש המון וכעסתי. מאוד). אבל בסרט האחרון, בגלל שזה הסרט האחרון, הכל היה מושלם! ובכללי, לאורך כל הסדרה, הדברים החשובים, הכל היה כמו שדיימנתי, הארי פוטר הוא בדיוק כמו בספר כנ"ל גם רון והרמיוני. בקיצור, כל הדברים היותר חשובים מאוד דומים למתואר בספר.

גם בדימדומים לא התאכזבתי קשות. היו פה ושם אכזבות קטנות, אבל אי אפשר לעשות את זה לחלוטין כמו בספר, מסכימה.

לעומת זאת, "נערה עם קעקוע הדרקון" הייתה אכזבה כ"כ גדולה שעדיין עצוב לי עד כמה שהרסו לי את הספר המדהים והנפלא הזה. את הספר התחלתי בתחילת החופש, בהתחלה היה יותר מידי מידע עד כדי כך שטבעתי באוקיינוס של הפרטים האלו אבל אז החל הסיפור האמיתי ונשאבתי לתוכו כמו לחור שחור ולא יכולתי להפסיק. את הספר השני בסדרה התחלתי, אבל גם, אני בהתחלה ועדיין לא נשאבתי לתוכו. האמת, אני לא יודעת איך אפשר לשחזר את ההצלחה של הסיפור של הספר הראשון, אבל נעזוב את זה, זה לא הנושא.

אתמול הגיע הגאולה, והסרט היה בטלויזיה. שמתי על הקלטה עוד בצהריים למקרה שאני אשכח (איזה כיף שיש יס מקס, זה פשוט אושר!), אבל לא שכחתי וב22:00 הייתי מול הטלויזיה מחכה לראות את פרי דיומיוני (או לפחות חלק ממנו) בסרט. אוי כמה שהתאכזבתי. נתחיל מהעובדה שמיכאל, העיתונאי הראשי, ממש לא כמו שדיימנתי. הוא זקן יותר מידי ואני דיימנתי אותו עם שיער יותר בהיר ויותר שרירי. 

ליסבת סלאנדר, מתוארת בספר כמישהי שנראית לא יותר מילדה בת 12, ממש מקל. כמה שזה לא נראה בסרט! היא לבושה בצורה מאוד דומה למתואר, ומתנהגת דיי דומה, אבל הגובה שלה והחזות הכללית שלה נראית לגמריי שונה. היא נראית בת 24. בחורה רזה עם ציצי נורא קטן, אבל בחורה בת 24. לא תיתנו לה פה פחות מ20 זה בטוח. 

בנוסף לזה, כל הסרט היה כמו הבזקים מהספר, זה היה הרבה יותר מידי מהיר. אפשר היה להאריך את זה בחצי שעה והיינו מקבלים סרט הרבה יותר דומה. אבל לא. ואני שואלת למה? למה? מי שהיה רוצה לראות היה רואה גם אם זה היה חצי שעה יותר. אם לא זה אז לפחות את הדמויות הראשויות שמככבות לאורך כל הסרט הייתם יכולים לעשות יותר דומים.

התאכזבתי קשות. הלכתי לישון בלי חיוך ועוד נרדמתי במהלך הסרט! כשבמהלך הקריאה זה לא קרה אפילו פעם אחת. וקראתי לא מעט לפני השינה, אחרי ימים קשים ומעייפים.

חבר שלי לעומת זאת מאוד אהב אותו, כמובן שזה קשור לעבודה שהוא לא קרא את הספר ולעובדה שהעלילה עדיין מעולה. 

אחרי החוויה הזו, אמרתי לחבר שלי "זהו זה! החלטתי ללמוד קולנוע! אני אראה לך ולכל העולם איך באמת מחיים ספר לתחייה!"

עכשיו, אני חושבת שאני לא אבזבז את המוח שלי על למידת קולנוע, חלילה, אני לא מזלזלת בזה, מה גם שאני לא יצרתית מספיק, אז החלטתי שבעתיד, אני אפיק סרט שמבוסס על ספר. אבל אני אדאג לזה, שהכל יהיה בדיוק כמו שדמיינתי, ושכשאני אצפה בו, זה היה כמו לצפות בספר בתוך המוח שלי. כמה אני רוצה שהרגע הזה יגיע.

תהנו מהמוצ"ש האחרון של החופש, ולבוגרים שבנינו, מהמוצ"ש האחרון של אוגוסט